אמש נערך המופע של המוזיקאי מילטון נסימנטו בהיכל התרבות של תל אביב, נסימנטו נחשב כאייקון תרבות במולדתו, ברזיל, וברחבי העולם, שיאה של הקריירה המוזיקלית שלו בשנות השבעים של המאה הקודמת כאשר הצליח לייצר תמהיל מוזיקלי הכולל מוסיקה ברזילאית עממית, ג'אז, רוק ופסיכדליה. מדובר באלבום מיתולוגי בשם "Clube da Esquina" המהווה אבן דרך בפנתאון המוזיקה הברזילאית עד היום. לכבוד האירוע החשוב צוות מטעם הבלוג הגיע להיכל וחזר עם המראות, הקולות והתובנות. תודה לאריאל עפרון על התמונות, תודה לפיטר ויט על קטעי הווידאו.
הקדמה – לפני המופע התרחש אירוע שבעצם הגדיר מראש את החשיבות המרובה שהעולם הרחב רואה במילטון, כאשר האנטישמי ושנוא ישראל, המוזיקאי רוג'ר ווטרס מראשי תנועת ה- BDS בעולם פנה אל מילטון באמצעות מכתב פומבי שהתפרסם בעיתון "פולהה דה סאו פאולו" – העיתון הכי נפוץ בברזיל וביקש ממנו שלא להגיע ולא להופיע בישראל מטעמים פוליטיים. על פניה זו הגיב מילטון בטרם המופע בישראל כדלקמן –
" המוסיקה שלי כבר לקחה אותי למקומות רבים, שלגבי חלקם מעולם לא דמיינתי. ואני אסיר תודה על כך. פעמים ספורות מאוד סירבתי להזמנה. אחרי הכל, כל אמן צריך ללכת להיכן שהקהל נמצא, נכון? אני נמצא בתל אביב מאז אתמול. הוזמנתי לשיר כאן על ידי חברה המנוהלת כולה על ידי ברזילאי. רק הידיעה הזו מבטלת כל סוג של ויכוח כאילו ואני תורם ל"אפרטהייד הישראלי ". להופעה שלו בתל אביב אין סיוע ותמריץ מטעם ממשלת ישראל, ולבטח לא מהצבא הישראלי. האוהדים הישראלים שלי הם שהביאו אותי לכאן, והרבה מהמעריצים הללו הם ברזילאים המתגוררים בישראל. במהלך שנות שלטון הדיקטטורה הצבאית הברזילאית לא הפסקתי להופיע בארצי. אז למה להפסיק להופיע עכשיו? למה להפסיק לשתף חוויות של אהבה ושינוי בעת שממשלת ימין קיצונית שלטה בברזיל? גם אם אני לא מסכים עם הרעיונות של ממשלה, אני לעולם לא אנטוש את הקהל שלי. אחרי הכל, האנשים הם החשובים והם היכולים לשנות. השאלה שלי, שאני משאיר כאן כדי לשקף את כל: מדוע העם צריך לסבול מנקמה על האקטים הפוליטיים של שליטיו? האם למיעוטים אין קול? בשבילי, אני חוזר, האמן חייב ללכת למקום שבו נמצאים האנשים והיום אני כאן כדי לחגוג את השלום ואת כל המאחד אותנו. לחיות את האהבה, לחיות את המוסיקה! ".
ולעניינו…
היכל התרבות של תל אביב, מלא, על הבמה איש מאוד מבוגר, אגדה מהלכת בחייו, זה היה מעל הכל, מאוד מרגש! לראות אגדה עוד בחייו, בתל אביב.. זאת זכות מעל הכל.
לצידו של מילטון יושבים על הבמה שורת מוזיקאים, נגנים ווקליסטים בשפה הפורטוגזית שניתן להכתירם – כל אחד על הבמה-מיליון דולר, מקצוענים אחד אחד. עיבודים טירוף, נגינה מדהימה, בלאנס מעולה בין כולם, יחד עם הסאונד והתאורה.
הקהל שמילא את ההיכל היה ממש מגוון ואקלקטי, רוב הקהל הצעיר התמקם במושבים למעלה (בכרטיסים העממיים…), בשורות הראשונות ישבו בדרך כלל הרבה אנשים מבוגרים מקהילת יוצאי ברזיל, כולו נרגש, הכיר את השירים, ידע את המילים ושר אותם מהלב.
מילטון עצמו, כבר לא ילד, ההליכה קשה עליו, הוא נכנס לבמה לאט לאט והתיישב על כסא לרקע מחיאות כפיים וצעקות התרגשות גדולות מהקהל החם שחיכה לו כל כך. הוא פונה לקהל בפורטוגזית והם כבר בעננים (והוא עוד לא שר שיר) ומיד נכנס לשיר Nos Bailes da Vida מהאלבום Caçador De Mim מ-1981.
הליין אפ כלל שירים רבים מתקופות שונות, חלקם שירים שמחים, חלק בלדות. מגוון מאוד. אולם השוס (או הקלף אס) של הערב לא היה בכלל מילטון עצמו, אלא אחד הגיטריסטים שבאו איתו בשם Ze Ibarra (ז'ה איבארא), כשמילטון ירד באמצע ההופעה למנוחה הוא העביר את המושכות לבחור הצעיר, גם גיטריסט מוכשר, גם זמר מדהים ואיזה קול.. השאיר אתה קהל עם פה פעור.
בסופו של הערב, בשלב ההדרן – הקהל קם, נצמד לבמה, שר בקולי קולות וניסה לגעת בו, היו כמה דגלי ברזיל באוויר, מה שנקרא בשפת הצעירים… "אווירה".
אמנם מילטון כבר מזמן "עבר את השיא", הוא כבר לא נער צעיר ואת המופע בתל אביב הוא העביר בישיבה על כסא, אבל נתן שואו אגדי שהיה מכוון בעיקר לדוברי פורטוגזית והקהילה הברזילאית בישראל אבל גם למי שאוהב ומכבד את העבר וחשיבותה של האגדה המוזיקלית הזאת.
קטעי וידאו מהמופע, באדיבות פיטר ויט
