שלמה בר חוזר עם הברירה הטבעית לפרק ב', הרכב מתחדש, חומרים חדשים לצד קלאסיקות, ליל שלישי במועדון גריי ביהוד. טלי ספיר יצאה למופע כדי ללקט את החוויות, המראות והצלילים.
כשחמי היקר, מנחם, שמע שאנחנו הולכים לסקר את שלמה בר, התחיל להתעניין במופע. אז לאות תודה על כל כך הרבה בייביסיטינג שהם עושים כדי שנוכל לסקר הופעות, הפעם לקחתי את מנחם איתי והשארתי את שי בבית עם הילדה.
שלמה בר הוציא לפני זמן מה אלבום חדש "עד כלות נפש ואחריה" משירי יוסף צבי רימון ז"ל והרכיב מופע חדש בעקבותיו, פרק ב'. ופרק ב' של בר, הוא מסע אחר האמת, ולא אחר הידע, אשר רק מכביד על הגוף ועל הנפש, לטענתו.
על הבמה תזמורת שלמה בניצוחו של נדב ביטון. בר עולה לבוש לבן ותספורת מחמיאה. הוא פותח ב"אלוהים אור" ומדליק את האור על הבמה. האדם בן 75 ומפגין יכולות ווקליות פנטסטיות, רוצה לומר ביחס לגילו, אבל גם באופן אבסולוטי, ללא כל קשר לגיל. המנעד שלו עצום, הוא נע מהבס אל הטנור בצורה נקיה כל כך, נטולת מאמץ, וכשמוסיפים לכך את יכולת ההמחזה והרגש הנוצק לתוך התמהיל הזה, מתקבלת הופעה מהפנטת ומרשימה.
במהלך המופע הוא מבצע שירים מאלבומו החדש, שנוגעים בשפה העברית ומקדשים אותה. "לשפה העברית יש את הכוח התלת ממדי, שכשאתה אומר "עמוק", אתה משתמש בחלק הכי עמוק בגרונך, ועלינו לשמור על השפה בקנאות" כך הוא אומר.
במחווה למאיר אריאל, אותו הכיר באופן אישי והעריך את פשטותו ותמימותו, תמים כמו ילד הוא היה, מספר בר, רגיש ומוכן לקבל את האמת. "עשו אמת, אמרו אמת וחיו אמת" אמר וביצע את "מודה אני" בגרסה מינימליסטית מלאה ברגש והתכוונות.
בין כל שיר ושיר בר מגולל את עולם התוכן שלו. יש הבדל ניכר בין שלמה בר המדבר לבין זה ששר. כשהוא מדבר, יושב אדם חכם בן 75 על הבמה, אך כשפותח פיו לשירה, השנים כאילו צונחות ממנו עשור אחר עשור, משהו הופך נערי ותמים בעיניו, לא כל שכן בקולו. חוט השני העובר בין מילותיו , הוא הפשטות והאהבה והוא נושא על דגלו את קירוב הלבבות ואיחוד ההפכים בארץ. הוא משלב הרבה שירי ארץ ישראל היפה, כמו "בית הערבה", "הליכה לקיסריה" ו"זמר נוגה (השתמע קולי)" , אך קורץ בביקורת על כך ששילובו בשירים אלו, יהפכו את ארץ ישראל ליפה יותר. הוא לועג לגזענות שבהגדרה "מוזיקה מזרחית" כי הרי, מה הצד השני? מוזיקה ישראלית? מדוע להחריג את המזרח? ואכן, ניתן למצוא בעיבודיו, הרבה שילובים מהמזרח והמערב.
הבמה שמחה מאוד. הטוטליות שלו מדבקת, וכשהוא מניף את כפותיו הכבירות ומכה בדרבוקה, הגוף מגיב בהתאם. הוא כל כולו בתוך השיר. אם זהו עידן הסטורי טלינג, שלמה בר יכול ללמד איך עושים את זה. כשהוא מנגן את להיטיו כמו "אצלנו בכפר טודרא" ו"ילדים זה שמחה" הקהל לא מצליח להישאר ישוב במקומו. ואני שומעת גם את מנחם שר במלוא גרון מאחורי.
הוא מסיים עם עם "תפילה" לבקשת הקהל והמופע מסתיים במחיאות כפיים בעמידה. הקהל נותן הרבה מאוד אהבה כי כמו ששלמה בר אמר "הסוד הוא באהבה, קסם אין, יש אהבה".
וידאו
