מופע ומפגש עם לי רנאלדו, גיטריסט להקת Sonic Youth המנוחה, חמישי, 20.09.2018, תומר גילת הגיע למרכז עינב כדי לחוות את האירוע ולהביא את הרשמים והמראות. וידאו באדיבות מיכאל רורברגר.
אז מי זה לי רנאלדו? מניח ששם זה זר לרבים מאיתנו מארץ אבל האמריקאים מכירים אותו טוב מאוד ולא פלא, עם קריירה עשירה של יותר משלושים שנה בתעשיית המוזיקה כחלק מההרכב המיתולוגי Sonic Youth, אותו הרכב שהגדיר מחדש את סצנת האינדי האמריקאית והעלה על נס (יותר נכון המציא) את הסגנון Noise Rock.
Sonic Youth הוקמה עוד ב-1981 על ידי הצמד (אז) ת'רסטון מור וקים גורדון אליהם הצטרף לי רנאלדו בראשית הדרך ומאז שרדו השלישיה (פלוס חברי הרכב נוספים) עד לפירוקם שלושים שנה אחר כך, כאשר הם משאירים מאחוריהם מורשת מפוארת של 15 אלבומי אולפן המפוזרים לאורך כל הקריירה שלהם. לשיא ההצלחה הגיע ההרכב בשנות ה-90 עם הוצאת האלבום GOO ב-1990 ואחריו האלבום Dirty ב-1992 שזכה להצלחה עולמית וכלל את השיר המפורסם100% שנוגן דחופות במועדונים האלטרנטיבים בישראל, מה שגם הביא את ההרכב להגיע לכאן כמה שנים אחר כך.
חזרה ל-2018, מרכז ענב לתרבות, זו לא הפעם הראשונה שרנאלדו מגיע לישראל, חוץ מההופעה בישראל ב-96 הספיק לי להגיע עם אשתו היהודיה לצלם מספר סרטים בארץ ועכשיו הוא כאן במסגרת הסיבוב האירופאי שלו – "Acoustic + Electric – Songs & Stories" המעיד על מבנה ההופעה וגם מתכתב עם שמות שני האלבומים האחרונים של רנדלו – Acoustic Dust מ-2014, והאחרון שיצא לפני שנה – Electric trim
רנאלדו הוא קודם כל גיטריסט, וכזה שמנסה להמציא את הגיטרה מחדש, בתקופת sonic youth לי רנאלדו היה זה שקבע את סגנון ה-Noise בעזרת יכולת מופלאה לנגן בצורה רועשת ולכאורה חסרת סדר אך בעצם כל תו שהגיטרה של לי הפיקה ישב במקום והתחבר בצורה הרמונית ליצירה מוגמרת ואסטתית. אלבומי הסולו שלו אף לקחו את הסגנון צעד קדימה, מבנה השיר הופשט והגיטרה הועברה לקידמת הבמה אל סולואים ארוכים יותר מלאי גוונים מיסטיםי-זנים שמשאירים חוויה רגשית עמוקה.
ההופעה הנוכחית התחלקה לשלושה חלקים, החצי שעה הראשונה הוקדשה לשישה סרטונים קצרים שאת רובם רנאדלו צילם וערך ביחד עם אשתו לאורך שנות הקריירה שלו, קטעי הופעות וקטעים אומנותיים, צילומים מהסיבוב האירופאי של סוניק youth בשנות התשעים מלווים ב-spoken words של לי וגם קטע one shot בן 10 דקות שרנאלדו צילם מהבמה ב-2004 שהיווה לדעתי את תמצית ההגדרה של ה-Noise Rock כפי שרנדאלו מרגיש את זה מכיוונו, צילום הזייתי שבו המצלמה נעה ללא הרף על הבמה בין חברי ההרכב (ושתי הלהקות שהצרפו אליהם לבמה) לבין הקהל בשורות הראשונות, כל זה מלווה בפסקול שרנאלדו הוסיף לסרטון במקום המוזיקה שנוגנה באותו העת, ערבוב של רעשים וקולות, צפצופיי מגבר, רעשי רקע של קהל ושאריות מהפסקול המקורי, כאוס קולי ויזואלי שמנתק אותך מההאזנה והצפייה בהופעה ומחבר אותך לאני הפנימי שלך למהות האמיתית של המוזיקה, אל התחושות בטן שעוברות עליך כסוג של מדיטצית זעם שממנה אתה מוצא את השקט.
הקליפ האחרון שהוקרן כבר צולם ונערך ב-2016, מספר שנים לאחר פירוק ההרכב, קליפ מתוך סרט ארוך יותר שצילמה אישתו ליאה סינגר בו רנאלדו מנגן על הגיטרה בעזרת קשת הצ'לו בחדר חשוך עם וידאו ארט המאיר אותו חלקית, המוזיקה כבר הרבה יותר מופשטת, הצלילים נמשיכים ומהדהדים בחדר, אך כיאה לרנאלדו עדיין שומרים על גוון הליכלוך, על תחושה מעצימה לצד הרגשת האי שקט.
את חלקו השני של הערב המשיך לי בקו המוזיקלי שהשאיר הסרטון האחרון, רנאלדו עלה לבמה מלווה בגיטרה חשמלית, קשת צ'לו ומקלות תופים, ולמשך הרבע הראשונה מרכז עינב התמלא בצלילים משמימים וארוכים, חודרים ומעצימים. ברגע זה אתה מבין שרנאלדו הוא אומן אמיתי. כן, יש הבדל תהומי בין נגן לאומן גיטרה, הצורך של רנאלדו להעביר לשומעים את עצמו האמיתי, את הרגש שלו שגורם לו ליצור מוזיקה כזאת, זה התבטא מצויין בקולקצית הסרטונים שקדמו להופעה וחודד עוד יותר כאשר רנאלדו החל לנגן.
ההופעה ערכה כשעה, כאשר במחציתה עבר לי אל הגיטרה האקוסטית, אל שירים יותר מובנים, פחות אינסטרומנטלים לי אינו זמר גדול אך הוא מפצה על זה בסגננו המיוחד, גם שם הצליל הרועש-צורם בא לידי ביטוי, מתברר שגם מיתרים אקוסטים יכולים תחת ידיו של רנאלדו לייצר את אותה התחושה ואת אותה התמצית של לי כאומן.
בקטע הסיום חזר רנאלדו אל הגיטרה החשמלית בשביל להדהים אותנו מחדש, זו לא רק הנגינה, זו גם דרך השימוש של הגיטרה כתיבת תהודה לצלילים, מומחיות שהוא צבר לאורך כארבעים שנות קריירה, לי מכה על אחורי הגיטרה עם מקלות התופים, מנגן בה כצ'לו, מעבירה על הריצפה לקבל את אקוסטיקת המבנה ומקרבה למגברים כדי להעצים את הצלילים. אחרי כעשר דקות נשארנו המומים, היה שם שיא הרגע ואנחנו עברנו עם לי רנאלדו סוג של טראנס חושי.
בחלקו השלישי של הערב זומן לי לפאנל שאלות ותשובות, רנאלדו מתגלה כבחור חביב למדי ודיי פשוט, טוב הוא כבר בן 62, אך נראה שגם השנים שקדמו לכך העבירו את לי בסוג של איזון הגיוני בין שני הצדדים של חייו, חיי המשפחה הרגועים לצד הקריירה המוזיקלית בהרכב שהגדיר מחדש את גבולות הרעש במוזיקה.
וידאו, באדיבות מיכאל רורברגר
