המופע של דון מקלין, אמפי פארק רעננה, מוצ"ש 16.0.2018. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
שנות השבעים, אני נוהג להאזין לאלבומים של להקות רוק כבד, בביתו של אחד מחברי בשכונה מתאספים להם כמה אלבומים שונים, ג'ון באאז, דון מקלין, יוצרים השרים שירי פולק אמריקאי, אני מאזין, נועל את הרשמים באחד מהתאים בזיכרון וממשיך הלאה עם הדיסטורשן. שנים מאוחר יותר הזיכרון נפתח והתובנות חוזרות להציף ולשלוח אותי לחפש שכמותם בחנויות התקליטים.
אמש התובנות הללו חזרו שוב להציף את הזיכרון הצרוב עמוק עמוק, דון מקלין, אחד מזמרי העם האמריקאים היותר וותיקים, מי שפרץ לתודעה הבינלאומית הרחבה עם אלבומו השני, שיצא בשנת 1972 וכלל בעצם את שני להיטיו האולטימטיביים, המיתולוגיים, והכי משוייכים אליו – "אמריקן פאי" שהנו סוג של שיר קינה על מותו של באדי הולי וחברים נוספים בתאונת מטוס וסופן של שנות החמישים והשישים העליזות, "וינסנט" המוכר בטייטל הפופולארי "סטארי סטארי נייטס…" המאוד בלדתי במהותו. הגיע סוף סוף אל ארץ הקודש, 44 שנים אחרי, אבל הקהל ציפה לו, כי האמפי בפארק של רעננה, הנטוע בינות לבתי שכונת פרברים מהוגנת, היה מלא כמעט עד תום, בהתחשב בכך שגם במתחם הדשא הוצבו כסאות כדי לשוות למופע אווירה של ליל קיץ על מדשאת הקיבוץ הקרוב לביתך…
ובינינו, כך הייתה התחושה, כי אחרי שהרכב הנגנים המיומן של דון מקלין עלה לבמה, הכריז הכרוז על כניסתו של דון מקלין האחד והיחיד, סוג של דרמה בזעיר אנפין, ככל הנראה על פי דרישתו של דון עצמו, את המופע הצפוי, שבעצם החל באיחור לא מלבב, אחרי שבשעה תשע ורבע עלו שלושה תלמידי בית ספר רימון שזכו בתחרות כלשהיא בביצועי מחווה לשיריו ונגנו משהו שלא שייך כלל, הקהל נאלץ להמתין עוד מחצית השעה עד שרק ברבע לעשר דון ונגניו עלו, אבל עזבו זאת, התחלנו, קדימה, דון הגיש לקהל אסופת שירים שכללה הרבה מחוות ליוצרים ומבצעים אחרים, מאלוויס ועד מוזיקה שחורה של שנות החמישים והשישים, הקול שלו נשאר צלול וברור למרות שפה ושם היו כמה ענני צרידות קטנטנים שנוצרים עם הגיל, בין שיר לשיר הוא הרבה ללהג ולדבר, היה אפילו קטע אחד בו הציג את נגניו, כמעט לקראת סופו של הערב, עניין שנמשך במשך יותר מעשר דקות, ולא שהם נגנו משהו באותו זמן למעט רפרופי אצבעות על הכלים, רבאק, אדון מקלין, בזבזת זמן של שני שירים לפחות, איזה קאנטרי או פולק או סתם אמריקנה בלדתית שכזו, לא חבל? הקהל – באזורים מסויימים לא התמכר ממש לשירים בלשון המעטה, היו מסביבי הרבה דיבורים ולא ברמת הלחשושים אלא שיחות של ממש שעצבנו אותי עד שנאלצתי להסתובב ולצעוק לאחור "סתמו ת'פה, שקט!".
אבל זה הגיע, ממש לקראת הסוף האמיתי, רבע לאחת עשרה בלילה, עוד מעט מכבים את החשמל, והנה הוא ללא התראה מוקדמת פוצח בשיר הכי ידוע שלו, אותה בלדה המוכרת "אמריקן פיי", הקהל מתעורר, מולי כבר עומדים כמה זוגות של צעירים (צעירים במופע הזה? וואלה, לא תאמינו אבל היו גם בני עשרים לצד בני שישים ושבעים…) שרקדו צמוד צמוד, אח, רומנטיקה לאור ירח. למטה באורקסטרא הקהל כבר זרם מתוך המושבים לעבר השבילים וקדמת הבמה, החגיגה הגדולה הגיעה, לרגע זה ציפו כולם ואף שילמו במיטב כספם, דון, יודע את קהלו, לקח את הביצוע ארוך עד כמה שניתן ואפשר ואף למעלה מזה, יותר מעשר דקות.
כשתמו צלילי העוגה האמריקאית הבנתי שזהו, סוף פסוק, אולי יהיו נשימות נוספות, אבל כדאי לרוץ לפני הכאוס של היציאה מהחניה, גם ברעננה זו בעיה.
בקטנה – אמרו לי שדון מקלין בעצמו לא מאשר לצלם וידאו במהלך המופע, לפחות לא לתקשורת, עניין שלא מנע מהקהל הרב (כששת אלפים איש) להציף את החלל באור התכלכל של הסמאטרפונים ולתעד, האבסורד מבחינתי נוצר כאשר דון התלונן בתחילת המופע על חברת התעופה אייר פראנס שאיבדה את כלי הנגינה שלו ושל נגניו (רספקט למפיק אילן אלקיים ואנשיו שארגנו ביום שבת על הבוקר כלי נגינה חלופיים על פי הדרישה!) ודרש מהקהל לתעד את דבריו ולהעלותם ליוטיוב כדי לעשות שיימינג לחברת התעופה. לא הבנתי את העניין האבסורדי, מחאות כן שירים לא. אז לא.
הנה הקלטת השיר שעבורו הקהל הגיע אמש לאמפי ברעננה.
אם החמצתם או סתם בא לכם לשמוע ולראות שוב, הערב דון מקלין יופיע במועדון רדינג 3 בנמל תל אביב, להערכתי נותרו עוד כמה כרטיסים.
