דיווח מהשטח

כיין ישן המשתבח עם הזמן

להקת משינה חוגגת את השקת אלבומה החדש "מתים שרים הולכים" בצמד הופעות במועדון בארבי בתל אביב, על האלבום ורשמי מופע של צהרי שישי 16.03.2018. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו – אדוה אראל.

שלומי, יובל, משינה. צילום: יובל אראל

מעצם הכותרת המתנוססת כאן מעל ניתן להבין מה חשבתי ומה חשתי, בהאזנה לאלבום, העשירי במספר של להקת משינה, ומהמופע החשמלי שהתקיים בצהרי יום שישי. אבל אנסה לנתח ולפרק באופן יותר מורכב, כאילו ומאן דהו משלם לי שכר על כך ועלי להצדיק את דברי.

חשבתי בתחילה להביא את כל הסיפור האישי שלי עם משינה או לחילופין לדבר על מסע ההשקה שהחל לפני חודשים מספר, אבל מדובר בחפירת עומק שעוברת מתחת לרכבת התחתית, היכן שצולמה התמונה המעטרת את עטיפת האלבום, עד כדי כך, אז אנסה להיות יותר מקודד וממוקד, בעקבות מספר סשנים של האזנה לאלבום עם יציאתו לרשת, הנה מילים שאמרתי  – "שחר של יום חדש. לא רק שמדובר באחד האלבומים הטובים יותר שנחשפתי אליהם לאחרונה, בשל, חכם, עשיר, מדוייק, כנה, מאתגר טקסטואלית, מחושב מלודית. זוהי גם תפנית חברתית גלובלית שמגיעה לכאן לאגן הים התיכון בדמות אפליקציה שתתניע באופן סופי ומוחלט שינויים בהרגלי האזנה והצריכה של מוצרי מוזיקה."

כי כאשר שיר טוב, הוא טוב עד הסוף, בלי לחקור ובלי לתהות, להאזין לטקסטים כל כך ברורים, מהסוג שיושב בגובה העיניים, לא מתרפס בשפה עילגת ולא מחפש עצמו במרומים, פשוט, נכון, מדוייק, מנוסח ואמיתי.

ולעניין המופע, המגיע בעקבות האלבום, בארבי, כי רוק'נרול, שישי צהריים, כי הורים וילדים וזו חגיגה ישראלית, ועושר על הבמה, שני מעגלים עוטפים את הלהקה, הצמוד מאוד כולל את גליה חי והויולה, זהר גינצבורג והגיטרה החשמלית, איתן רז וכלי הקשה, אל אלו מצטרפת חבורת הנשפנים של המדינה – שלומי אלון בסקסופון, ספי ציזלינג בחצוצרה ויאיר סלוצקי בטרומבון, חברים בשלל הרכבי גרוב, מגישים את הנשיפות והשאיפות שלהם אל העושר הצלילי של השירים החדשים ובכלל.

לא צריך יותר ניתוחים, מי שכבר היה הבין, מי שטרם היה עוד יבין. משינה היא סוג של יין איכותי שהזמן עושה לו רק טוב, זה כל הסיפור בשורה התחתונה.

וידאו, צילום אדוה אראל

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close