המופע הראשון של ניק קייב בהיכל מנורה מבטחים, ראשון, 19.11.2017, תומר גילת חזר לימי נעוריו, מחשבות, מילים, תמונות, וידאו של אנשים שהבלוג מכיר.
הקדמת הבלוג – לא נכחתי אמש בטקס שהתקיים בכנסיית מאמיני ניק קייב בהיכל מנורה מבטחים, האמת היא שאני וניק קייב כמעט בני אותו גיל, מבוגר ממני בשנה, כשהוא יצא לראשונה כסולן להקה בעיירה וורקנביל במדינת ויקטוריה, אוסטרליה, אני כבר הייתי עמוק בסצנת הרוק הכבד והרוק המתקדם, בדרך לשירות צבאי מול חופי הים האדום בשארם א שייח. עשור מאוחר יותר, שמעתי את השירים של ניק קייב במסגרת ההרכב הזרעים הרעים, או יותר נכון ראיתי בהבלחות בערוצי הטלוויזיה, MTV או VH1, לא התעמקתי באלבומיו או שירתו מעבר לשנים או שלושה שירים מוכרים, אז אמנם לא נכחתי בכנסייה אמש כי גישתי נחסמה מחשש לאפיקורסיות, אך תומר גילת, אחד ממאמיני הכת הזו פורש את משנתו כאן, כדי לחלוק אותה עם קוראי הבלוג.
אני זוכר את שנת 92, השנה שבה מדינת ישראל הודיעה באופן רשמי על קיומי ושלחה מכתב התייצבות לצו ראשון, רצפת תל השומר הדהויה, יושב עם עוד עשרות בני גילי ומחכה לתורי, תיק שרוך, ווקמן למוד ניסיון וקלטת חדשה של Henry’s dream שנקנתה ליל אמש ממיטב כספי דמי הכיס ולאחר בהייה מתמשכת בקיר הקלטות הנצחי בחנות המוזיקה השכונתית.
השקט של תחילת הקלטת רק הגביר את העוצמה של מה שבא אחר כך, צליל גיטרה אקוסטית קשוחה ודומיננטית ומיד אחריה קולו הדרמטי של ניק קייב בעוצמה חודרת, כזאת שלא שמעתי בעבר. Papa won’t leave you Henry, השיר שפתח את האלבום, נחשב בעיני, גם לאחר 25 שנה לכזה הנמצא בראשה של רשימת השירים האישית שלי.
כמובן שהייתי בשתי ההופעות הקודמות של ניק קייב בסינרמה, בימים שלפני הגולדן רינגס ודירוגי רמות מחירים, בימים שבשביל לעמוד לצד הבמה צריך להתקדם בעקביות נחושה לעברה (כן, להידחף), בימים שאת המצלמות הדיגיטליות והטלפונים הסלולרים החליף הזיכרון שפעל שעות נוספות בלנסות לשנן ולצלם כל רגע בראש.
ובקפיצה חדה 20 שנה קדימה, השנה 2017, המיקום: היכל מבטחים אני כבר לא בשנות נעורי, הפלייליסט שלי השתנה וכך גם זה של ההופעה אתמול, שירי האלבום Henry’s dream, שהיוו אבני דרך משמעותיות בשבילי, נשארו מחוץ לאולם ואיתם גם רבים אחרים שאת מקומם תפסו שירי האלבום החדש (שבעה במספר) – Skeleton Tree שיצא לפני כשנה וחצי.
אז מודה, באתי עם אכזבה מתוכננת, בעיקר לאחר שראיתי את רשימת השירים הקבועה שלו עליה הוא וחברי ההרכב חוזרים בכל הופעה בשנה וחצי האחרונים, את שירי האלבום החדש לא הכרתי וקצת חששתי שמרבית ההופעה תתנהל בצורה שקטה עם בלדות מלנכוליות. כמה דקות לאחר שההופעה התחילה הבנתי שטעיתי ובגדול. אמנם Anthrocene, השיר שפתח את הערב היה רגוע במקצבו אך בתוך השקט הזה התגנבו להם לאט לאט צלילים עוצמתיים שדי מהר מילאו את האולם והזכירו לי למה אני כל כך אוהב את ניק קייב.
במהירות הערב העפיל למחוזות חדשים, ניק קייב העביר את מרביתו בצמידות לקהל, אותם הוא הזמין לעזוב את כסאותיהם במתחם האורקסטרה ולהתקדם אל קירבת הבמה בעוד ניק קייב מפזז בין חלקיה כדי לתת למעריציו יחס חם ואישי ככל שניתן.
שיא ראשון בערב נרשם בשיר From here to Eternity (מהאלבום מ-1984 הנושא את אותו השם), השיר העוצמתי הזה הפך לעוצמתי עוד יותר כאשר חברי ה-Bad seeds ליוו את ניק קייב במוזיקה חדה ונוקבת שהמשיכה להדהד במשך דקות ארוכות נוספות, לאחריו בוצע עוד שיר ותיק מתחילת הקריירה – Tupelo שכקודמו, לא השאיר את הקהל אדיש (לא שהוא היה אדיש לפני כן), את חלקו המרכזי של השיר בילה ניק קייב עם הקהל בחלקו השמאלי של האולם כדי לתת יחס חם גם לאלו שלא קנו את כרטיס האורקסטרה היקר.
חלקו הראשון של הערב נגמר עם Jubilee Street אשר הוריד טיפה הילוך מקודמיו ופתח את הדלת לסט של בלדות וביניהם הקלאסיקות The ship song ו- Into my arms הנצחי שמיקם את ניק קייב ליד פסנתר הכנף הענק שמוקם לו במרכז הבמה.
לאחר כמה בלדות צליל פעמון עמום בישר את תחילתו של אחד השירים האהובים עלי – Red right hand מתוך האלבום Let Love in משנות ה-90, השיר שבאמת הפך קלאסי ושובץ באין ספור פסקולים שוב העלה את הערב למעלה וכמו קודמיו, זכה לעיבוד עוצמתי ונוקב יותר, מלווה בצלילים המוכרים של סולו האורגן אשר מילאו את חללי ההיכל ביחד עם צבעי הגיהינום/דם האדומים ששטפו את הבמה.
עוד שלושה שירים וניק קייב והלהקה ירדו על מנת לעלות לשלושה הדרנים אותם פתח השיר הקלאסי The weeping song מתוך האלבום המופתי The good son (1990) שיר זה זכה לעיבוד ארוך במיוחד ולהתמקמות של ניק קייב אי שם בתוך הקהל, הרחק מהבמה.
לשני השירים האחרונים ניק קייב הזמין את מי שיכל לעלות אל הבמה עצמה, וכך כ-100 ברי מזל מצאו את עצמם עומדים בראש הבמה לצידו של ניק קייב, מנסים להושיט יד ולחבק אם ניתן את האומן אשר מצידו תמך בחזרה.
השיר Push the sky away מאלבומו האחד לפני האחרון הנושא את אותו שם, חתם את הערב בסוג של מלנכוליה עצובה והשאיר אותנו עם טעם של עוד, עם ידיעה שחוויה זו, ספק אם תחזור בשנית.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום תומר גילת
וידאו
תומר גילת, אולם 2
יפעת כהן, יציע 10
נעמה גולד, אורקסטרא, שורה ראשונה
אמיר שרצר, אורקסטרא, שורה ראשונה
