דיווח מהשטח

שני רחל, סיפור אישי בצלילים ומילים

מופע השקת אלבום EP לשני רחל, חמישי, 17.08.2017, תאטרון תמונע. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

שני רחל, תמונע. צילום: יובל אראל

לפני מספר שנים אירחתי שיר של שני רחל בבלוג, זה היה בדקה התשעים לפני יציאת אלבום הבכורה שלה "למרחקים קצרים", היה זה הסינגל הראשון שהיא שחררה, למילים של נדב גנות, במהלך העבודה עליו היא אמצה את הטקסט והנרטיב אל תוך חייה האישיים. את תהליך ההשקה המלא החמצתי ככל הנראה. אמש עשיתי סוג של תיקון בעניין, כאשר הגעתי לחוות את מופע השקת אלבומה השני "מי אני שאדהר" בגרסת EP בתאטרון תמונע.

האלבום החדש, הכולל שישה שירים ששני רחל כתבה והלחינה למעט השיר "בלי ידיים" אותו כתבה יחד עם עופרי בן נון, הופק בידי דותן מושנוב שגם נטל חלק בכמה קטעים בנגינה ותכנותים.

 

המאפיין את שיריה של שני, מעבר להיותם דחוסים בסוגת רוק הנע בין האוונט גארד לרעש תעשייתי מהיר וקצבי, הם הטקסטים, רעיונות, מחשבות, משאלות לב החושפים את קרביה הנפשיים של שני אל מול המאזין, חשיפה מאוד אינטימית שלא נעצרת בשום עכבה, לעיתים היא גורמת מעין אי נוחות למאזין המקשיב לטקסטים כאילו והוא נעשה מציצן אל תוך מעגלי חייה הפנימיים ביותר, נראה שאין לשני בעיה עם הישירות הזו, עם חלוקת החוויה אצל הזולת, קרוב או רחוק, סוג של טיפול פסיכוטרפויטי שכזה שהיא אמצה לעצמה כבר אז, לפני כעשור, בימים שאחרי אותה תאונה כמעט קטלנית בה הייתה מעורבת, שגדעה את פעילותה הספורטיבית בכדורסל והגיטרה היוותה מקור הנחמה והפורקן לתסכוליה. כן, הצלילים שהצליחה לשחרר מתוך הנגינה, הובילו אותה לסיפוק אחר, שכמותו לא חוותה. סיפורי חייה וזוויות נפשה הובאו והובעו על הכתב והתעוררו לחיים בקולה הנמוך, הנעים, המחוספס למדי.

 

אלבומה הראשון כלל 14 שירים שהיא כתבה, הפעם היא משחררת רק שישה, חדשים,  הממשיכים את אותו קו טקסטואלי, וכמעט מצליחים לשמר את המעטפת המוסיקלית עצמה.

אז מה היה לנו אמש?

ערב שהיווה מעין מפגש חברתי סגור לקבוצת נשים ברובו, מעגל חברותיה הקרובות והקרובות פחות, שמלאו את חלל המועדון ונתנו מאת עטפת חמה ואוהדת לחברתן המלווה בהרכב נגנים שכלל את טל מיכלס בגיטרות, קובי סנדהאוס בקלידים, אורי דרור בגיטרת בס ומחשב, איל באש על התופים. שני רחל הגישה לקהל מופע שכלל את כל שירי האלבום החדש לצד כמה שירים נבחרים מהאלבום הקודם, כשהיא עוצרת מעת לעת לקטעי שיחה, השתפכות, אינטראקציה ומעט התרגשות (אולי הרבה יותר ממה שנראה כלפי חוץ…)

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ישנם רגעים במהלך המופע שהיא הופכת מאישה שכלתנית לפרץ רגשות שחושף פנימיות אינטימית, נאקות, זעקות, קריאת תגר אל מול עולם או כולם, רגעים של עצב וניגוב עין לחה, רגעים של שמחה ועוצמה, הר געש של רגשות מוחצנים בעוצמה מהודקת, יש מעין אתגר נפשי ושכלי לא קטן בחוויית ההאזנה וההבנה למסר המוסיקלי והנרטיבי ששני רחל מבקשת להגיש לקהל.

אם אתם מהזן שמוכן לוותר על הכפיים והמיינסטרים הרומנטי המתרפק הנשי, לכו על השירים של שני רחל, גם על המופע. קפסולה קטנה ומתומצתת של סערת רגשות.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו

 

 

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close