דיווח מהשטח

פעם ראשונה ב…

המופע האקוסטי של פיטר מרפי, אקס סולנה של להקת באוהאוס המנוחה. מועדון האומן 17 תל אביב, שני, 31.10.2016. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

פיטר מרפי בתל אביב. צילום: יובל אראל
פיטר מרפי בתל אביב. צילום: יובל אראל

אתחיל בהודאה – לא, לא הכרתי את פיטר מרפי, לא שמעתי אותו, עליו או בכלל, באוהאוס? זה סגנון בנייה מתחילת המאה העשרים שבזכותו נקראת תל אביב העיר הלבנה ומוכרת על ידי אונסק"ו ימח"ש כעיר ובה אזורי "אתר מורשת עולמית".

ככלל ראשון, אסור להודות, תאמינו לי, אני מבין בזה. אבל איזה כיף להגיע להופעה רק בגלל שמשדלים אותך לכך, אמרו לי שזה מופע אקוסטי. פשוט לשמוע ולראות בפעם הראשונה בחיים צלילים, שירים ודמויות שמעולם לא ראית, מה שנקרא "פעם ראשונה בים", חוץ מזה, היכן כתוב שאני אמור להכיר את כל המוסיקאים שבעולם?…

פרסומת
פיטר מרפי באומן 17. צילום: יובל אראל
פיטר מרפי באומן 17. צילום: יובל אראל

אמשיך הלאה בחפירה – האומן 17, בחיים לא הייתי שם, מקסימום עברתי ברפרוף על קרן הרחובות אברבנאל וסלמה בדרכי לכאן או לשם, ניזונתי רק מתמונות מתוך מסיבות גאווה כאלו ואחרות, מהן הצטיירה תמונה של האנגר סלש אולם ענקי במושגים ישראליים, קטע שדווקא הפתיע אותי כאשר דחפתי אמש את דלת הפלדה המפרידה בין מבואת הכניסה המאובטחת של המועדון לבין האולם עצמו, וואלה, לא כזה גדול, אך עשוי נכון, מזכיר קבעה את הקומפורט 13 עליו השלום, במה ארוכה מול רחבה רבועה המגודרת בשתי קומות של גלריות המקיפות משלושה צדדים, תקרה מלאה בנברשות קריסטל נוצצות ובר אחד ארוך ומעניין שקלטתי בעיני בדיוק כשהמופע החל.

מרפי, רומנטי, תאטרלי. צילום: יובל אראל
מרפי, רומנטי, תאטרלי. צילום: יובל אראל

פיטר מרפי, שאודותיו הספקתי ללמוד על קצה המזלג, היה סולנה של להקת הרוק הגותי הבריטית באוהאוס, להקה שפס חייה נע לסירוגין בין שלהי הסבנטיז ותחילת שנות השמונים, ובהמשך התאחדה לפעילות נוספת בשנת 2005 למשך שלוש שנים נוספות. סגנונה המוסיקלי נע בין הרוק האפל "גותי" ועד אלטרנטיב בריטי קריר ומנוכר, הבחור הזה מרפי, שכיום הוא חוגג 59 שנות חיים, הספיק להשיק בקריירת הסולו שלו תשעה אלבומי אולפן ועוד כמה הקלטות חיות ואוספים. השנה הוא יצא לסבב הופעות תחת הטייטל "Stripped" ברחבי העולם וזו הייתה הזדמנות עבורו ועבור קהל המעריצים הישראלי, אלו האוגרים בארון הבגדים שלהם חולצות ומכנסיים סלש חצאיות בצבע שחור בלבד, להיפגש אמש באומן 17 בדרמה של תל אביב.

פיטר מרפי והקהל הישראלי. צילום: יובל אראל
פיטר מרפי והקהל הישראלי. צילום: יובל אראל

ואחרי כל החפירה הבלתי נפסקת הזו אבקש להודיע לציבור הקוראים כי תכלס, אהבתי את הברנש, סוג של ג'נטלמן בריטי, חצי רומנטי, רבע תאטרלי, הרבה אנושי ומתחבר לקהל שעמד סמוך לבמה ובכלל, הוא טיפוס משופשף טוב על הבמות, עניין שנראה לעין מיד בהתנהגותו הבימתית. סגנון שירתו מזכיר לי תבשיל העשוי מקורטוב דויד בואי, תבליני ניק קייב ופוזה של סינגר סונגרייטר שנותן את הנשמה על הבמה בלי להתאמץ, משורר פואטי של רוק אפלולי, מתייסר אך מלודי המנעים לאפרכסת את ההאזנה. מרפי עובר ללא מאמץ מזמר העומד מול הקהל לנגן גיטרה היושב על שרפרף או שולף מלודיקה המלווה אותו בשיר או שניים כשהוא לא שוכח לסובבה לעבר עיני הקהל על מנת שיראו את קלידיה, הוא עשיר במחוות, זוקף ראשו אל על כמי שמחפש את התשובה, גוחן וקד קידות לעבר הקהל, תאטרון של איש אחד אמרתי כבר? גם הנגנים לא חפים, מצידו האחד בסיסט שלעתים עובר לתפקיד הכנר ולוקח את השירים לאווירת נכאים עולצת אך דרמטית, מצידו השני גיטריסט חמוש באפקטים שנותן את האווירה ועוד בחור נוסף שאחראי על הטאבלט והמיקסר כדי לנפח את הסאונד, אז לא באמת אקוסטי אך מאוד נעים באוזן.

פרסומת

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

2 תגובות

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: