חור שחור במזל עקרב

המופע של הרכב הרוק הגרמני "Scorpions" בהיכל מנורה מבטחים, חמישי, 14.07.2016. העיתונאי ומבקר המוסיקה אסף נבו נכח במופע ומביא את החוויות לקוראי הבלוג. צילום – מוטי קמחי. 

קלאוס מיינה בתל אביב. צילום: מוטי קמחי

קלאוס מיינה בתל אביב. צילום: מוטי קמחי

הסקורפיונס במופע משעמם, עם רגע שיא פאתטי – מאז שהכריזו שהם מתפרקים, הסקורפיונס היו פה כבר שלוש פעמים, כדי להאכיל את המעריצים שממלאים את ההיכל באותו רוק כבד שבלוני, מיושן ובינוני. הסולן קלאוס מיינה נראה כמו מורה גריאטרי לריתמיקה, והרגע בו התעטף בדגל ישראל ושר על שלום, היה משעשע.

הסקורפיונס, באו לבקר. צילום: מוטי קמחי

הסקורפיונס, באו לבקר. צילום: מוטי קמחי

"הסקורפיונס" הם להקת רוק כבד די מיושנת, שבלונית ומשעממת. זה לא הפריע להם למלא אמש את ההיכל ביד-אליהו בפעם השלישית תוך שש שנים. כבר שש שנים עברו מאז שהודיעו על פירוק החבילה ועל סיבוב הופעות עולמי לפרידה מהמעריצים, ומאז הם לא מפסיקים לנחות בישראל. ככה זה כשיש לך כמה אלפי אוהדים מקומיים, שנהנים לחזור 25 שנה אחורה, לתקופה שהם היו צעירים והלהקה הייתה בשיאה.

"שיאה" זה מושג יחסי. ה"סקורפיונס" לא היו מעולם להקה חשובה או מעניינת במיוחד. אי אפשר, למשל, להשוות אותם ל"בלאק סאבאת'" של אוזי אוסבורן, ל"גאנז נ' רוזס" של אקסל רוז וסלאש, או למטאליקה של הטפילד ואולריך. אפילו אליס קופר, שהיה כאן הקיץ, נמצא הרבה מעליהם בהירארכיה של תולדות הרוק הכבד. מעריץ ותיק של הלהקה אמר לי תוך כדי ההופעה אמש שהם מופיעים יותר טוב מ"בון ג'ובי". הזמנתי לו תור להסתכלות.

מיינה, מלקט מעריצים. צילום: מוטי קמחי

מיינה, מלקט מעריצים. צילום: מוטי קמחי

יש לסקורפיונס בלדה אחת מעולה,"Wind Of Change", שזכתה לתהילת עולם בזכות. כגרמנים טובים הם זיהו את הרגע הנכון של נפילת חומת ברלין, ויצרו את השיר בביקור במוסקבה, בירת הקומוניזם. ב-25 השנים מאז שיצא הוא הפך להמנון שלום אוניברסאלי. אמש הביצוע שלו יצא מגוחך במיוחד, ולא בגלל השיר עצמו. במה שהוא כמובן רגע השיא של הערב, הסולן קלאוס מיינה התעטף בדגל ישראל, ושר על "רוח של שינוי", כשעל מסכי הענק שמאחוריו מרצד סמל השלום. הקהל, שבחר בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה, מחא כפיים והריע בהתרגשות ושר איתו את המילים. נו באמת. מה לנו ולשלום.

בכלל, בהופעה חמישית בישראל (וכאמור השלישית תוך 6 שנים) מיינה מרגיש כאן כמו בבית ומתחילת המופע הקפיד מדי פעם לדבר אל הקהל בעברית. הלהקה כולה התחנפה כשבמהלך השיר השני "Make It Real" הופיע על המסכים מאחוריה דגל ישראל ענק, ובסיום השיר צעק קלאוס: ״ערב טוב תל אביב! סבבה כאן!״. בהמשך הגיעו גם ה"תודה רבה" וה"אוהבים אתכם". הקהל מצידו נראה מחובר במיוחד, ובאופן טבעי, לבלדות, כמו ״ still Loving You", שכמובן פתח את ההדרן, ולמחרוזת הביצועים האקוסטיים שנתנו הסקורפיונס באמצע המופע, מחרוזת שברובה נשמעה מבאסת, עד שהגיע "Send Me An Angel".

זה רק רוקנרול, ואלפי מעריצים. צילום: מוטי קמחי

זה רק רוקנרול, ואלפי מעריצים. צילום: מוטי קמחי

יסלחו לי מעריציהם, אבל הרוק הכבד של "הסקורפיונס" נשמע לגמרי דינוזאורי ועתיק בעידן הנוכחי, ואפילו במונחים של נוסטלגיה לפעם, הוא חסר השראה, נטול נשמה ומשעמם. הם אולי מקצוענים, שעושים את שלהם היטב, אבל הם מנגנים רוק כבד זקן, מנופח צליל, שטחי, בורגני, ופוזאיסטי, שמיועד לא לצעירים שאוהבים מטאל עכשווי, אלא למעריצים ותיקים שמשלמים 500, 700 ו 1200 שקלים לכרטיס. לצעירים המעודכנים אין הרבה מה לחפש בהופעה שלהם. גם כשמגיעה מחרוזת שירי סבנטיז של הלהקה, ואתה מצפה לשמוע איזו רוח נעורים שדבקה בהם בשעות הארוכות בהן נסעו על האוטובאן מהופעה להופעה, זה נשמע כמו חיקוי של להקות בריטיות מאותה תקופה, שום דבר שבאמת נשמע משמעותי או להיטי. סתם רוק כבד נוסחתי וקלישאתי.

קלאוס מיינה, בלי עוצמה. צילום: מוטי קמחי

קלאוס מיינה, בלי עוצמה. צילום: מוטי קמחי

חלק מהבעיה היא הפרונט-מן. יש לקלאוס מיינה עשרות מיליוני מעריצים בעולם ואלפים בארץ, אבל לא כל כך ברור מה יש בו להעריץ. ממרום 68 שנותיו הוא אולי נשמע כמו שנשמע לפני 25 ו-35 שנה, אבל כבר אז הוא לא היה משהו. מיינה הוא לטעמי זמר רוק לא מספק טוב ולא מספיק מגוון. הקול שלו לא כובש, לא מרגש, לא עושה לך כלום. מתאים בעיקר לבלדות רומנטיות, שם מקומו. והוא בעיקר חסר כריזמה. קחו כל סולן רוק כבד שאתם אוהבים ומעריכים, ותשוו אותו למיינה, גמד עם מעיל עור שמחזיק טמבורין מגוחך כמו מורה לריתמיקה. הוא לא משדר שום עוצמה, זז על הבמה בצורה מעוררת רחמים ולא עושה שום חשק להביט בו. למרות זאת הסתכלתי עליו אתמול די הרבה ולצערי הרב הוא נראה ונשמע גריאטרי ופאתטי, אולי הגיע הזמן שיפרוש.

רוק כבד? בהיכל "מנורה מבטחים" כולם ישבו על הכיסאות, בקושי עמדו, שלא לדבר על רקדו. ובכל זאת משהו כן עבד אתמול. החל מ-"Wind Of Change". כאילו נפתח איזה ערוץ חדש בין הלהקה לקהל, איזו אנרגייה רוקיסטית החלה לזרום, וה"סקורפיונס" השתחררו, נשמעו יותר טוב והחלו להפגיז, כשהמתופף המצוין מיקי די מנצח על האנרגיות. "Dynamite" היה חזק ואחריו גם "In The Line Of Fire". אבל מה זה שווה כשהקהל השבע נשאר לשבת בכיסאות. אחרי קצת יותר משעה וחצי הם ירדו, סימנו עוד "וי" בטור, שמניע את מכונת הכסף, שפעם, אולי, הייתה להקת רוק כבד אמיתית, עם תשוקה לשנות את העולם, או לפחות לשיר על זה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – מוטי קמחי

Wind Of Change, וידאו גולשים

Wind Of Change, וידאו יוטיוב – זאב זלמן

 

Wind Of Change, וידאו יוטיוב – אביב ד.

 

Wind Of Change, וידאו יוטיוב – גדליה בלום

 

Wind Of Change, וידאו יוטיוב – רוני טוביה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s