להתעלף על המאולפת

"טיים אימפלה", להקה בינלאומית חשובה בשיאה, הגיעה לאמפי ראשל"צ בעיצומו של הקיץ הגדול ביותר, ומימשה את חזון הצליל הפסיכדלי של מנהיגה קווין פארקר, בשלמותו.

קרוב רחוק

בטח כבר נמאס לכם לקרוא את זה, אבל קיץ 2016 הוא אחד הקיצים, אם לא ה. ובלב הרצף המסחרר של הופעות ייבוא מבורכות מחו"ל, מזדקרת ההופעה של "טיים אימפלה" כנהדרת במיוחד וכעוד ציון דרך של עידן הנורמאליות. להקה בינלאומית מצליחה, עטורת הישגים ופרסים, עם צליל ישן-חדש מעולה, שני להיטים גדולים (אצל קהל חובבי מוזיקה, פחות אצל הקהל הממש רחב), מגיעה הנה בזמן אמת, בשיא הצלחתה, באמצע סיבוב הופעות אירופי, בין ספרד לצ'כיה, וממלאת את אמפי-פארק ראשון לציון ביותר מרבבת מעריצים. יחד עם צמד ההופעות של "אלט-ג'יי", גם הן מבית ההפקה של חברת "נרנג'ה", ועם "די אנטוורד", תל אביב, כלומר ישראל (ולמעשה ראשון לציון), היא נקודה חמה על מפת המוזיקה האיכותית והנחשבת בעולם. היינו כחולמים.

אי אפשר להעריך מוזיקה טובה ולא לסמפט (לפחות) את "טיים אימפלה", גם אם אתה שייך לדור שהפסיכדליה שלו היא "סקרימדליקה" של "פריימל סקרים" מלפני 25 שנה, או אף לפני כן, ימי האל.אס.די העליזים של הביטלס, פינק פלויד, הבירדס ואחריהם דיוויד בואי. יש בקווין פארקר ובחבריו את המעוף ההוא, עם רוק פסיכדלי לפנים והמנוני פופ פסיכדליה נצחוניים, גם אם נדמה שהסמים הפופולריים אמש בראשון לציון היו אלכוהול וגראס. אל אס די לא נראה על פני השטח, אבל האווירה הייתה מסיבתית. הקהל השמח של האימפלה המאולפת הגיע כדי לחגוג, בלי גולדן רינג ו-וי.איי.פי, ועשה את זה עם חיוך רחב שהזכיר את השמש המנצ'סטרית ההיא.

ככה כן בונים חומה

לפני 27 שנה כיוון צ׳רלי ינקוס את הבעיטה החופשית של נבחרת אוסטרליה אל תוך השער הישראלי, כשהוא עוקף את החומה הקטנה מדי שהציבו מולו כדורגלני ישראל. המאמן השנוא פרנק ארוק חגג אז עם תנועות ידיים מעצבנות ויורם ארבל טבע את המשפט "ככה לא בונים חומה" שנכנס לפנתיאון הספורט המקומי. אמש באמפי-פארק בנה קווין פארקר את חומת הצליל הפסיכדלית של "טיים אימפלה", שפותחה עם טונות של כישרון ורגישות תרבותית עכשווית. מוזיקה שיש בה הכל. היא נשמעת גם קלילה ולא מתאמצת והכי קולית, וגם מורכבת ומוקפדת ומופקת עד התו האחרון, גם מרקידה וגם גורמת לך לחשוב, גם חושנית וגם צוללת לתהומות. זו המוזיקה הנכונה לעידן הנוכחי, אלטרנטיבית וקומוניקטיבית כאחד, שנונה וחצופה וגם ידידותית ובהירה, חסרת יומרות אבל מלאת השראה, שמחברת את השכל והרגש לנקודת קצה שנמצאת במרכז היקום.

החזון הצלילי של "טיים אימפלה" בהובלתו של פארקר הוא חזון מנצח. הדבר האמיתי נכון לעכשיו. הם יודעים לזקק את המיטב מעולמות הדאנס והגיטרות וליצור שילוב מופלא של אלקטרוניקה, שמזנקת ומשתלחת כמו גלי ים גבוהים שמכים במרחב, עם רוק שמופק לעילא וצועד בשבילים מוכרים ונכונים. הקול הגבוה של פארקר והקלידים מרחפים מלמעלה, בזמן שהבס-תופים בוטשים למטה בצעדי דוב והגיטרה החשמלית מלוכלכת בבוץ ריחני. התוצאה היא גם המנונית וגם אקספרימנטאלית, זה גם נעים ומענג וזוהר בחשיכה, וגם הולם בישבן ובראש. מושלם עבור הקהל שלהם, שמעריך הכי הרבה קוליות וחוסר מאמץ. אם זה פופ, אז שיהיה מרים, אבל גם הכי מלוטש, ואם זה רוק, אז שיפגיז בדיוק רב וגם יחדור עמוק.

יש רגעים בהם נדמה שפארקר כתב מחדש את ספר החוקים של הרוק הפסיכדלי, ולפעמים הוא נשמע כמו מחווה ארוכה לדיוויד בואי המנוח. ב"אלטר אגו״, למשל, גשם פסיכדלי צבעוני וקריר יורד מהשמיים בלב הלחות והחום של חוף ראשון. הקול המסונתז של פארקר (שוב) עף לרקיע וממלא אותו, כשמתחתיו נפרשים מרבדי קלידים וגיטרות, והתופים הולמים בדהרה. זה צליל שכובש את המוח והלב והרגליים של העולם כי הוא גם הכי סוחף וגם הכי נונשלנטי. רגע לפני ההדרנים מופיעה על המסכים אנימציה שרוקדת לפי צלילי הגיטרה של פארקר, שלמעשה כמו מצייר עם הצלילים, לקול קריאות ההתפעלות של האלפים, המריעים לאמן שנהנה להשתעשע עם האמנות שלו. איזה יופי.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: יובל אראל

וידאו, צילום: יובל אראל

וידאו, צילום: אורלי ישראל (Orly RooTs)