דיווח מהשטח

לשחק עם עורב

מופע האלתורים של PlayGround, מוזיקאים ורקדנים צובעים את הזמן, ראשון, 27.03.2016 מועדון האזור, אורח – ערן צור. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

ערן ויונתן, פלייגראונד. צילום: יובל אראל
ערן ויונתן, פלייגראונד. צילום: יובל אראל

מתכון ותמהיל מנצח: 1 נגן גיטרה וירטואוז החתום על סט הפדלים והאפקטים הכי מגוון בארץ, 1 נגן בס הכי ג'אם ג'אז אסיד, פסיכדלי, פרוגרסיב, פריסטייל, 1 חצוצרן ג'אז, גרוב, Fאנקי, 1 מתופף היודע לנוע עם המקלות בין שדות הפופ לכרי המרעה של הג'אז, 1 קלידן גרובטרוניקס, 5 רקדנים ורקדניות מאלתרים במיומנות, 1 מפיק ומנהל, 1 מועדון פתוח לרעיונות, 1 בר עם בירה טוברוג כהה, 1 רצפת פרקט גסה ומשוייפת, 1 ערימת ספפות על גבי משטחי קרטון גלי, 1 תאורן המאוהב עד עמקי נשמתו במכונת עשן, 1 טכנאי קול העושה עבודתו נאמנה ואחד ערן צור המיתולוגי בחייו המגיש את העורב על גבי מצע פריך של צלילים, נאומים, רבעי טונים וקהל שבוי.

אכן, אמש במועדון האזור נקלעתי לאחת החוויות המרתקות, מאתגרות ומהנות בתחום המוסיקה והאמנות הלא קונספטואלית, אמנם ראיתי לא פעם מיני מופעים המבוססים על שילוב בין רקדני מחול ונגני כלי נגינה, מלווים בשירה או דקלומים, אולם אמש, ההפקה שהרים קובי פרחי, מנהל אולפן ההקלטות האנלוגי מצלול ניחנה בחן רב ובקורטוב של יצירה מענגת ומאתגרת חושים.

פרסומת

ומעשה שהיה כך היה, קחו את ארתור קרסנובייב הנושף בחצוצרה, יונתן אלבלק המנגן בגיטרה חשמלית ואפקטים, איתמר גרוס בפסנתר חשמלי וקלידים, אופיר בנימינוב בגיטרת באס, רון אלמוג על התופים, פזרו אותם על הבמה, דאגו מבעוד מועד לפנות את הרחבה לפניה והניחו את הרקדנים\יות ענבל שחר, שני תמרי, גבריאל שפיצר, עינת בצלאל, אבי מצליח ורקדנית אורחת – קורינה פיירמן. קראו לחבורה הזו בשם פלייגראונד, ותנו להם להופיע מעת לעת במועדון האזור.

הרקדנים\יות. צילום: יובל אראל
הרקדנים\יות. צילום: יובל אראל

על פי הגדרתם פלייגראונד הוא מסע אל הלא נודע המושתת על הכימיה והתקשורת שבין עשרת המשתתפים, היוצרים עולם מוזיקלי ותנועתי ייחודי וחד פעמי.

הם טוענים כי המוזיקאים מערבבים טקסטורות, מלודיות ומקצבים השואבים מג'אז, אוונגארד, רוק, מוזיקה תיאטרלית, ואלקטרוניקה, והרקדנים יוצרים בזמן אמת כוריאוגרפיה המשלבת השפעות של מחול מודרני, קונטקט, תיאטרון ופרי-סטייל.

פרסומת

עוד נטען על ידם כי בכל רגע במופע שתי הקבוצות מגיבות לא רק זו לזו אלא גם בתוך עצמן, במגוון דרכים מוסכמות מראש או מאולתרות לחלוטין, וכך נוצר בין עשרת המשתתפים רב-שיח משוכלל שהוא מארג עשיר של צליל ותנועה.

בינינו, כל הטענות שלהם נכונות, תכלס, כי החיבור הבימתי שהתקיים אמש במועדון האזור בין יהונתן אלבלק מההרכב Layerz, אופיר בנימינוב מההרכב Tatran כשלעצמו הוא עניין אדיר ומנבא אתגרי האזנה מוסיקלית מחדדי חושים ופורצי דרך, לא כל שכן עם הגיבוי של איתמר גרוס, ארתור קרסנובייב ורון אלמוג, ולבטח שחמישה רקדנים\יות מאלתרים לפניך בעקבות הצלילים, קווי מנחה כלליים המהווים עמדת מוצא לסגנון התבטאות חופשי.

ערן צור, אַל עַד-אֵין-דּוֹר. צילום: יובל אראל
ערן צור, אַל עַד-אֵין-דּוֹר. צילום: יובל אראל

לכל זאת הוסיפו את המוסיקאי ערן צור שיפליא בטקסטים לצד נגינה בגיטרת הבס הקופצנית והבועטת, במיוחד כשהטקסט שתרגם זאב ז'בוטינסקי, מייסד תנועת בית"ר, מתוך יצירתו המופתית של גאון הפואמות בן המאה התשעה עשרה אדגר אלן פו – העורב, מבוצע על ידו בעוד קבוצת הרקדנים מאלתרת מהטקסט לחווייה הגופית.

לא היה צריך יותר מבחינתי, ממש כמו רופא שיניים שנוגע לך בעצב השן בטעות, כך לקח אותי ערן צור בפלאש בק היישר שנות דור לאחור, להיזכר בפעם הראשונה ששמעתי את הפואמה הזו בתרגומו של ז'בוטינסקי ואני עדיין ילד קטן הנדהם לעושר המילולי המתאר את היצירה האפלולית, שנים לאחר מכן כנער נחשף לפרשנות של אמן אולפני ההקלטות ויוצר אדיר בפני עצמו אלן פארסונס היוצר ומפיק את האלבום המוקדש לסיפוריו של אדגר אלן פו ובמיוחד לשיר על העורב "Never more, never more, never…"

הָעוֹרֵב

מאת אדגר אלן פו, בתרגומו לעברית של  זאב ז'בוטינסקי

 

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר-הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים-וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

"זֶה אוֹרֵח" – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר".

 

זְכוּרָנִי: לֵיל-עֲצֶבֶת – סוּפַת-חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –

אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;

לֵיל אֵין-סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי-הֶבֶל

הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –

אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְּהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –

כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.

 

וִילוֹנוֹת הוֹמִים בְּרַחַשׁ צָקוּ לַחַשׁ, הָגוּ-נַחַשׁ –

אַרגְּמַן יְרִיעַ מֶשִׁי נָף אֵימָתָה בְהַסתֵּר.

לְהַרגִּיעַ לֵב קוֹדֵחַ, אֶל עַצמִי בְקוֹל בּוֹטֵחַ

שׁוּב אָמַרתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ, הֵלֶך-לַילָה מְאַחֵר –

גֵר אֶחָד תוֹעֵה בַּדֵרֵך, זָר בַּנֶשֶׁף מֵאַחֶר –

זֶהוּ, זֶה וְלֹא יוֹתֵר".

 

נָח לָרוּחַ הַיָּגֵעַ, שָׁב לִבִּי לְהֵרָגֵעַ,

וְקָרָאתִי: "הוֹ יִסלַח-נָא – לֹא יָכֹלתִּי לְבָרֵר

מַה זֶה, יָד קַלָּה דוֹפֶקֶת אוֹ רִצפַּת חֶדרִי שׁוֹרֶקֶת,

כִּי נִרדַּמתִּי לִי בַשֶּׁקֶט תַּרדֵּמָה בֵין נִים וָעֵר" –

וּפָתַחתִּי אֶת הַדֶּלֶת בְּעוֹדֶנִּי מְדַבֵּר:

אֲפֵלָה – וְלֹא יוֹתֵר.

 

וּבִתהֹם רַבָּה סָקַרתִּי, וְהֶחרַשׁתִּי, וְהִרהַרתִּי –

הִרהוּרִים שֶׁפֹּה בֶן-חֶלֶד מֵעוֹלָם עוֹד לֹא הִרהֵר.

אֲפֵלָה – וְלֹא נָאוֹרָה; דֻמִּיָּה – וְלֹא נֵעוֹרָה;

וּפִתאֹם הַשֵּׁם "לֵנוֹרָה" אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר –

הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר.

 

וְחָזַרתִּי דֹם לָשֶׁבֶת, וּלבָבִי אֻכַּל-לַהֶבֶת –

וּפִתאֹם שָׁנָה הַדֶּפֶק, אַך כָּעֵת מִצַּד אַחֵר.

אָז אָמַרתִּי: "זֶה הָרוּחַ מְנַדנֵד תָּרִיס פָּתוּחַ –

עַל הַקִּיר מַקִּישׁ הַלּוּחַ: סוֹד הַכֶּשֶׁף מִתבָּרֵר.

חַלּוֹנִי אֶפתַּח אַבִּיטָה, וְהַכֶּשֶׁף יִתבָּרֵר –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

 

הֲרִימֹתִי אֶת מִסגֶּרֶת הַחַלּוֹן – וּגְדָל-תִּפאֶרֶת

בָּא עוֹרֵב יָשִׁישׁ כַּנֵּצַח – בָּא גָבֹהַ וְקוֹדֵר,

בָּא יָהִיר כְּלוֹרדּ בּרִיטַנִי, בְּקִדָּה לֹא בֵרְכַנִי,

וְהִמרִיא לוֹ, זְכוּרָנִי, לַתַּבנִית תַּחַת-הַנֵּר –

לַתַּבנִית שֶׁל רֹאשׁ אַתוֹנָה עַל קִירִי בְאוֹר הַנֵּר –

שָׁמָּה נָח – וְלֹא יוֹתֵר.

 

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי –

עַל גֵּאוּת פָּנָיו שָׂחַקתִּי וְהִתַּלתִּי בוֹ לֵאמֹר:

"כַּרבָּלתּוֹ מִקצָת נִקרַחַת, אַך לִבּוֹ הוֹא לֵב אַל-פַּחַד,

אַלּוּפִי מֵעֵמֶק שַׁחַת בּוֹ הַלֵּיל שַׁלִּיט יָשֹׂר!

מַה שִּׁמךָ בֵּין שָׁרֵי-תֹפֶת, שָׁם, בְּאֹפֶל גַּיא עָכוֹר?"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

כֹּה אָמַר – בָּרוּר שָׁמַעתִּי, וְתָמוֹהַּ לוֹ תָמַהתִּי,

אִם-כִּי טַעַם לֹא הֵבַנתִּי – לֹא יָכֹלתִּי עוֹד לִפתֹּר:

מִי שָׁמַע כִּי בוֹא תָבֹאנָה כַנפֵי-טֶרֶף תּוֹך-מָעוֹנָה?

מִי עַל סֵמֶל רֹאשׁ אַתוֹנָה, כֹּה בַלֵּיל, חָזָה צִפּוֹר –

עוֹף מוּזָר, קוֹדֵר כַּחֹשֶׁך, עַז-מַראֶה, קַדמוֹן, שָׁחוֹר

וְנִקרָא "אַל עַד-אֵין-דּוֹר"?

 

אַך לֹא זָע, לֹא רֹאשׁ הֵנִיעַ, וְאַחֶרֶת לֹא הִבִּיעַ –

כִּי אוּלַי בַּזֹּאת לִבֵּהוּ נִשׁתַּפַּך עַד הַמָּקוֹר.

נָח קָפוּא עַל הָאַנדּרָטָא – וְלָחַשׁתִּי: "לָמָּה בָאתָ?

כִּי מָחָר מִבֵּית-צָרָתָה עוּף תָּעוּף אֶל אוֹר וּדרוֹר –

כַּתִּקווֹת, כְּאָח וָרֵעַ, נוּס תָּנוּס אֶל אוֹר וּדרוֹר".

הוּא קָרָא "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

נִזדַּעזַתִּי – כִי הַפַּעַם בָּא אִמרֵהוּ אֵמֶר-טַעַם –

וְאָמַרתִּי: "בַּעֲלֶיךָ לִמֶּדךָ בְיוֹם מָצוֹר –

אֵיזֶה דָך נוֹאָש מִסֵּבֶר, מְעֻנֶּה יָגוֹן וָשֵׁבֶר,

שֶׁצָּמָא שַׁלוַת הַקֶּבֶר וּפָרַשׁ מִגִּיל וָאוֹר –

שֶׁחָדַל שִׁירֵי תוֹחֶלֶת, עַד הָיוּ לוֹ לְמִזמוֹר

הַמִּלִּים "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,

וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,

וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֶה-רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,

וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –

מַה נִבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָּׁחוֹר

בִּקרִיאַת "אַל עַד-אֵין-דּוֹר"?

 

דֹּם חָקַרתִּי וְהִרהַרתִּי, דֹּם בְּזִיו עֵינָיו סָקַרתִּי;

מֶבָּטוֹ לְעָמקֵי-נֶפֶשׁ חֲדָרַנִי עַד לִבעוֹר.

חֶזיוֹנוֹת לְלֹא הַבִּיעַ… דִּמיוֹנוֹת לְלֹא הַגִּיעַ…

עַל כִּסאִי לְאָט הִרתִּיעַ נֵר הַשֶּׁמֶן גַלֵּי-אוֹר –

הוֹי, אוֹתָהּ עַל כַּר הַמֶּשִׁי הַסָּגֹל בְּגַלֵּי-אוֹר

לֹא אֶראֶה – אַל עַד-אֵין-דּוֹר…

 

הָס! מַה זֶּה? הַקטֹרֶת רֵיחַ? הֵד כַּנפֶי אֶראֵל פּוֹרֵחַ?

רַחֲשָׁן אָזנִי מַרגֶּשֶׁת, אִם עֵינַי סְגֵי-נְהוֹר!

" לֹא נִדַּנִי אֵל עֲדֶנָּה – זֶה צִירוֹ מֵבִיא לִי הֵנָּה

כּוֹס מַרגֹעַ – תֵּן-נָא, תֵּן-נָא, כִּי אֶרוֶה וּבַל אֶזכֹּר –

תֵּן לִמחוֹת זִכרוֹן לֵנוֹרָה – תֵּן לִשׁכּוֹחַ וְלִשׁכֹּר!"

סָח הָעוֹף "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

"עוֹף-כָּנָף אוֹ שָׂר-שֶׁל-מַטָּה, כַנָּבִיא עוֹנֶה לִי אָתָּה!

וִיהִי-מִי שֶׁהֲטִילֶךָּ, אִם סוּפָה אוֹ צָר שָׁחוֹר, –

כִּי-עַל-כֵּן נִדַּחתָּ הֵנָּה – לִנוָתִי שֶׁסָּר מִמֶּנָּה

גִּיל וָאֹשֶׁר, וַיכַסֶּנָּה לֵיל-צַלמָוֶת, – בִּי, אֱמֹר:

הֲיִפרָח צֳרִי הַיֵּשַׁע? הַאֶמצָא אֶת הַר-הַמֹּר?"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

"עוֹף-כָּנָף אוֹ שָׂר-שֶׁל-מַטָּה, מַעֲנֵי נָבִיא נָתַתָּ!

נָא חָנֵּנִי, וְהוֹדַע-נָא לְלִבִּי רְווּי מַמרוֹר,

אִם מִקֶּבֶר אֶעֱבֹרָה אֶל גַּן-עֵדֶן, הַמִּסתּוֹרָה

בּוֹ תוֹפִיעַ לִי לֵנוֹרָה, בַת-אַלמָוֶת, עַלמַת-אוֹר –

אִם אֶראֶנָּה בָרָקִיע מַזהִירָה בְנֵזֶר-אוֹר?"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

"צֵא וָלֵך, שָׂטָן!" רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי, –

"שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת – שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!

אַל תַּשאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה – אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!

אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתַע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר –

אַל תַּפרִיע, צֵא, עָזבֶנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר!"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

 

וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,

לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לֹא יִמּוֹר;

וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,

וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;

וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחֹפֶש מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר

לֹא תָקוּם – אַל עַד-אֵין-דּוֹר!‏

 

היה מאתגר, תודה על הבירה 😉

לחצו לצפייה במספר קטן של תצלומים מאמש

וידאו

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close