כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

רוסיה, מרוקאית וערביה…

פסטיבל גלוקאלי, ארבע שנים לבלוג קפה גיברלטר, מופעי מוזיקה, משוררים וסטנדאפיסטים, 23.09.2014, מועדון בארבי. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

גלוקאלי בבארבי, יום הולדת לקפה גיברלטר. צילום: יובל אראל
גלוקאלי בבארבי, יום הולדת לקפה גיברלטר. צילום: יובל אראל

כן, הטייטל נשמע בדיוק כמו תחילתה של בדיחה גזענית, רוסיה, מרוקאית וערביה. ואולי זה המוטו המלווה את הנראטיב בבלוג "קפה גיברלטר" של עו"ד אופיר טובול, מוביל הלך רוח ושיח תרבותי המתמקד בטענות על קיפוח מתמשך על רקע מוצא עדתי במדינת ישראל ומבקש לזקוף את הגוו בגאווה עם תובנות תרבות בלתי תלויות בממסד. האמת שהפעם מדובר בשלוש זמרות מצוינות אחת אחת בתחומה.

את ההוויה של קפה גיברלטר וכל הסצנה המלווה את ההתרחשויות עמו ולידו כערבי נושא במוזיקה וריקודים עם צלילים מסתלסלים, משוררים ומשוררות המקריאים מיצירותיהם במסגרת "ערס פואטיקה" סוג של ליין עצמאי לחלוטין אך בהווייתו האנושית מתנהל בקו מקביל, אני חווה בשנים האחרונות במסגרת גיחות ליליות לאותן התרחשויות כדי ללכוד את הרגע ואת הצליל המתלווה.

על פי הגדרתו מנסה קפה גיברלטר לתת מקום של כבוד לתרבות של בני האדם, לתת קול לדעות שונות, חוויות וסיפורי חיים שונים ולאמניות ואמנים שלא זוכים למקומם הראוי בשיח הציבורי הכללי המוביל את החברה הישראלית לטובת כור היתוך אחיד, אנשי הקפה מכירים במיקום הגיאוגרפי, הפיזי והתרבותי במזרח התיכון כנקודת מוצא לשלב תרבויות שמקורן כאן, מיבשת אפריקה ועד הסהר הפורה. ובדרך כלל להדגיש, להנגיש ולהעצים את התרבות המזרחית אל מול התרבות המערבית השלטת.

"אכלו לי, שתו לי" הנרטיבי שעמו אינני מסכים ולא אחת אני מזהה בו מעקפים מסביב לסלעי עובדות מוצקות האמורים להפריך או לגרוע מטענות הקיפוח המיתולוגיות מהווה חלק אותו אני נאלץ לבלוע מידי פעם כמחיר לחוויה המוזיקלית, כי תכלס מוזיקה אוריינטלית (מי אמר ימתיכונית?…) היא גרובית והשוליים המרוחקים מהמיינסטרים (האשכנזי והחיוור לטענתם) מרתקים ומאגניבים יותר.

אך אין מה להתלונן, מועדוני מוזיקה מזרחית (אהה, הפעם כן אמרתי ימתיכונית) תמיד יהיו יותר שמחים ממופע רוק כלשהו, אוכל בשפע, אלכוהול זורם ובנות יפות זה המתכון המנצח, גם אם תאמר שהמוזיקה היא זבל, גם אם תאמר שהטקסטים לא עוברים מכינה לכיתה א', גם אם. כי תמיד דרבוקה וכינור מסלסל יזיזו אותך מהעמידה המשמימה כאילו, תמיד.

נדיה קוצ'ר ואמ סי גוגה, גלוקאלי בבארבי. צילום: יובל אראל
נדיה קוצ'ר ואמ סי גוגה, גלוקאלי בבארבי. צילום: יובל אראל

אבל מספיק עם החפירה, אני מניח שהקוראים מבינים את ההוויה והסיטואציה, אמש, במסגרת מופע לציון ארבע שנות פעילות ב"קפה גיברלטר" הגיש אופיר טובול לקהל המאות שמילא את הרחבות במועדון בארבי ליין מעולה ששילב בחוכמה בין הז'אנרים, העמים, העדות, הסגנונות, התרבויות ויצק לתוך ארבע וחצי שעות שנמשכו עד השעה שתיים לפנות בוקר את התותים שמעל השמנת בדמות מופע של דולי בנד, להקת סקא עם מבטא רוסי ירושלמי כבד שאירחו את האמנית ילידת מוסקבה נדיה קוצ'ר (קרימינל פרוג'קט) ואמ סי גוגה (לוס כפארוס) לסט שירים הנעים בין זימה, גסות רוח והומור תבונתי, אחריו שלישיית משוררי "אכלו לי, שתו לי" מהוצאת אלג'יר, שלומי חתוכה, תהילה חכימי ורועי חסן אשר היטיבו לזעוק את זעקת המקופחים המתמידים (אם כי ציינתי בתחילה שעליתי על כמה עקיפות מסביב לעובדות היסטוריות).

נטע אלקיים ומוריס אל מדיוני, גלוקאלי בבארבי. צילום: יובל אראל
נטע אלקיים ומוריס אל מדיוני, גלוקאלי בבארבי. צילום: יובל אראל

המשכו של הערב התברך במופע איכותי במיוחד כאשר נטע אלקיים, הזמרת היהודיה מרוקאית ילידת נתיבות המתגוררת בירושלים ארחה יחד עם להקתה את מוריס אל מדיוני, חלוץ הפסנתר האלג'יראי שעלה ארצה בשנים האחרונות, מוריס נחשב ובצדק לחלוץ ופורץ דרך מוזיקלי ואחד המובילים בתרבות המוזיקלית הצפון אפריקאית. את השניים ראיתי לראשונה במסגרת מופע חגיגי שקיים מוריס ברדינג 3 במהלכו ארח את נטע אותה פגשתי שוב במופע חם ולוהט ברדיו.

אתנחתא נוספת בחגיגה המוזיקלית הגישו שני סטנדאפיסטים תום אהרון וגלית חוגי המבקשים לעשות הון תרבותי מהסיפור ההוא של אנחנו השחורים המקופחים (טוב, תום דווקא ביקש לעדן את גוון העור לחום…), בחייאת רבאק, ליצנים מצחיקולים, היה מן הפתאטיות בלגלוג החוזר ונשנה על האשכנזים (אלו צאצאי ויוצאי המדינות המוכרות כיום בשמות פולין, גרמניה, רומניה והונגריה.

נסרין קדרי וזיו יחזקאל, גלוקאלי בבארבי. צילום: יובל אראל
נסרין קדרי וזיו יחזקאל, גלוקאלי בבארבי. צילום: יובל אראל

טוב, מספיק עם הרגשי של בהיר עור כמוני בקרב החומים החמים, כשהגיע הערב לחלקו האחרון החלה החפלה האמיתית, תעזבו אתכם מפוליטיקה, תשכחו ממזרחים אשכנזים, תשכחו הכל ותביטו קדימה, ממש בשבוע בו מושק אלבום הבכורה של נסרין קדרי, זמרת ישראלית בת העם הערבי ילידת חיפה וכוכבת נחשבת ב"מגזר הימתיכוני" מכבדת את אורחי "גלוקאלי" במופע הראשון, הייתי מגדיר זאת כמופע השקה, האמת, הוא שודרג ככזה כאשר אל נסרין הצטרף כאורח הזמר ונגן הכינור זיו יחזקאל, יהודי חובש כיפה שאת פרסומו קנה דווקא בהופעות אל מול קהל ערבי בישראל וכבר נטל חלק בעבר בהופעה משותפת עם נסרין והתזמורת האנדלוסית בירושלים שחוברה לה יחדיו…

בהערת אגב – לפני זמן רב עשיתי צעד או שניים כדי לחדור לסצנה המזרחית, לחוות ולתעד הופעות, הניסיון הראשון היה במופע של נסרין קדרי ב"קפה תל אביב" מקום בו נתקלתי בחומת אבטחה שלא הבינו איך לאכול אותי, קטע מבאס, לך תבין מה ההבדל בין צילום במצלמה וצילום בסמארטפון..

אז אמש סגרתי פערים הודות לאופיר טובול, תכלס, מעכשיו מופעחפלה בלתי נפסק אל תוך השעות הקטנות של הלילה, כאשר נסרין ירדה מהבמה אל תוך הקהל, דרבוקה מרקידה, כינורות מייבבים לנשמה, ריקודים ועינטוזים, כפיים וצהלולים, כן, גם כמה שטרות הורטבו והודבקו במקומות צנועים, אחלה דרך לסיים שנה.

אופיר טובול, אני מחכה לאיוונט הבא שלך, רק בא נסכם שהדגש יהיה על המשותף ולא על המנוגד (די עם האפלייה, מתקנת או לא…)

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא