החזית הירושלמית

רשמים, מראות וקולות מערב ראשון של ליין החזית המוזיקלית בעונת התרבות בירושלים, ראשון, 10.08.2014, המזקקה וחדר זיקוק. נכח תיעד ומהרהר – יובל אראל.

לפני כחודשיים הוזמנתי יחד עם כנופיה גדולה של כתבי תרבות לסיור בירושלים, לחוות ולטעום מהמצופה בקיץ הנוכחי בעולם המוזיקה במסגרת עונת התרבות בירושלים, דובר אז על פרויקטים רבים מתוכננים, מקומיים, שוליים, וגם אורחים מחו"ל, אף אחד לא חלם בסיוטים הכי גדולים שלו על מלחמה, הקיץ הבטיח תרבות, מוזיקה, בתל אביב וירושלים, ובינינו, הוא גם החל כך…

האמת, ההתמקדות שלי בכל סל התרבות שהכינו בירושלים הייתה ממש בשוליים, פחות התעניינתי בהרכבי נשים מתופפות מיבשת אפריקה או חזן טריפוליטאי עם כנופיית דרבוקיסטים מהמגרב, גם האינדי האמריקאי לא התחבר לי, אולי כשאתבגר, הכוונת שלי סימנה מיד את השוליים, המחתרתיים, ההזויים, האנרכיסטים, הבלתי ממוסדים, החזית הייתה בדיוק המטרה שאותה הייתי צריך לטעום, ובאמת, אחרי מפח נפש שגרם ביטול פרויקט אינדי סיטי המתוכנן, בעקבות המלחמה,  שמחתי על ההזמנה החדשה להתייצב ביום ראשון בערב בתחנת רכבת מרכז ולצאת למסע מאורגן להוויה של החזית בירושלים, זכרתי את המרתפים שביקרתי בהם אז בתחילת הקיץ, סוג של מערות תחתיות בבניינים מתקופת האדריכלות הערבית שמחוץ לחומות העיר העתיקה, בין ממילא לעיר, מתחם שמהווה סוג של מרכז בילויים בלילות, מבלי אזורי מגורים מגבילים, רחוב כורש, רחוב שושן.

אז אכן, סמוך לשעה תשע וחצי בערב נחתתי היישר ברחוב שושן בעיר הבירה…

אט אט הרחוב הצדדי החל מתמלא באנשים, רובם ירושלמים, סטודנטים, מוזיקאים, בלייני לילה המחפשים פאב שקט להעביר בו את הזמן, רוב רובו של הקהל מתקבץ סביב שני מוקדים, המזקקה בתחילתו של הרחוב וחדר זיקוק בהמשכו, אני מתחיל את השיטוט, נכנס למזקקה, המקום עדיין לא ממש מאוכלס בקהל, אולי עשרה אנשים בפנים, כל השאר למעלה על הבר, על הבמה עומדים שלושה בחורים, לפניהם שולחן עמוס בלפטופים, מיקסרים, קונסולות ויותר מידי כבלים, קוראים לקבוצה הזו ROBOCOF בוריס פבריקנט ותום פורת הם הדואו הראשי של ההרכב הזה, שני סטודנטים בבצלאל, המוזיקה שלהם היא פרשנות לקולות שהמכונות מחלצות מעצמן באמצעות משחק בכפתורים, מחשבים מוזיקליים, רעש תעשייתי המאולף ליצור קצב ומלודיה, קצת חריפה, קצת חורקת אבל כשאתה עוצר לרגע ומבקש לבחון אתה מגלה מנגינה…

הבנתי את העיקרון, אני קצת לחוץ, במוסד השכן יש התרחשות מקבילה, עף החוצה לרחוב וממשיך לחדר זיקוק, מרתף זהה בצורתו, בנייה ערבית אמרתי, תקרה מעוגלת ומעוקלת, כמה ספסלי עץ תעשייתי חצי מהוקצע, אפילו פוליטורה עוד לא הספיקו למרוח, כנראה שבירושלים אין לחות, לא צריך לשמר את העץ.. בשולי אולם האבירים המיניאטורי הזה מונח שולחן רחב עמוס בקונסולות סאונד וכמה קילוגרמים טובים של כבלים נמשכים מהם לעבר המגברים, על כל הכבודה הזו שולט רון קציר, האיש מהצימר התל אביבי, הגדוד העברי 5. בצד ניצב כסא שמושבו עשוי ממצילת תיפוף מתכתית עליה מתופף מלטף מנגן גיא דוביוס האוחז בקשת של צ'לו ומנסר בין עמודי משען הכסא המתכתי, קונצרט למכונות, כפתורים ומתכת פוגשת ידיים, אל כל אלו מצטרף אסף תג'ר עם גיטרה חשמלית המשמיעה צלילים מוזרים וחתוכים לצד הברות שאסף, איש ההרכב קטאמין משחרר לאוויר או יותר נכון למיקרופון, צלילים עצובים, כחולים, המשולש הזה הם פגועי מח על קטאמין בהגדרה, בשם, בצליל. אני מחליט לעצור לרגע, להאזין, לנסות להבין את החיבור, את הסאונד, את היצירה, אבל חסר לי קצת קטאמין בדם, כמה דקות עוברות ואני שוב בסמטה, משוטט, בזוית העין אני קולט את רם אוריון, חיה תל אביבית, הנעה רבות על הקו הזה תל אביב ירושלים, אני מסובב עצמי בחזרה למזקקה, מתחיל המופע המרכזי של הערב – D.R.Y. או בשם המלאה – Don't repeat yourself, אני נזכר בהרכב אחר, עם שם דומה ומשמעות מקבילה C.K.Y – Can't Kill Yourself, להקה אמריקאית המנגנת מטאל אלטרנטיבי המחוברת דרך המתופף שלה לסקייטר המקצוען בם מרגרה האיש העומד מאחורי סדרת סרטי ג'קאסס…

סוג של סייקו פרוע, הכל מתחבר להרכב הנוכחי, הדריי, המורכב מהצמד דימיטרי פוליקוב הזמר ורן נחמיאס בצ'לו חשמלי מתוגברים עם איתי סנדובסקי על התופים ורם אוריון מתארח על הגיטרה הם בעיקרון להקה תל אביבית, יפו, מההרכבי השוליים המופיעים באופן קבוע בצימר של רון, הגדוד העברי אמרתי, איך שהוא בכל ההזדמנויות שביקרתי בצימר הם חמקו מאוזני, הערב זו ההזדמנות, אז תפסתי את הקו הראשון בחזית, צמוד לבמה, דימיטרי משופם וראש מבהיק בגילוחו, מכנסים אדומות, לוקח ברצינות את תפקיד הזמר, המשורר, השירים שלו נוקבים, מדממים עצמם בקצב על הבמה, הוא אוהב להתחבר לקהל, מחפש את ההזדמנויות לרדת מהבמה, להתערבב עם הקהל הדחוס דחוס במרתף הארוך וספוג העשן, כמעט שאין אוויר, בירושלים לא מפעילים מזגנים, מחכים לשלג החורפי…

יש להם, לדריי, ליינאפ מרשים עשרה שירים, חלקם מוטרף במקצביו ומילותיו, מעין שעטנז של זעם לרומנטיקה, בין לבין מביע דימיטרי משאלה לשלום על ירושלים, ממשיך כשכולו אחוז תזזית להקסים את הקהל בהתמסרות שלו למוזיקה והשירה, הצועקת, מיבבת, נוהמת, רועשת ולעיתים חדה או שקטה, הוא מחליט באחת לסיים את המופע תוך דילוג על שני שירים מהליינאפ וחותם במפגש אהבה עם הארגז המהווה את חלקה הקדמי של הבמה בתנועות אגן שאינן משתמעות לשתי פנים, אקסטזה שואו.

אני יוצא החוצה לסבב נשימות של אוויר הרים צלול כיין כדי להתאושש מהחמאם שבמזקקה, קולט שאסף עדן עושה דרכו מאחת החנויות הסמוכות שהיוו חדר אמנים לעבר המזקקה ומבין שאם אני לא חוזר כעת פנימה, הסיכוי שלי להתקרב לבמה יהיה אפסי, אז המתנתי צמוד לבמה עם עוד כמה צלמים, מאחורינו כבר נהיה צפוף מאוד, רייסקינדר עולה לבמה עם ההרכב שלו "תקופה חשוכה" הכולל את יובל גוטמן על התופים, אבישג כהן רודריגס בגיטרה חשמלית, אודי בונן בקלידים וכמובן אסף עדן בעצמו עם המיקסר שלו, המופע מתחיל, אני מנסה לזהות את השירים החדשים מתוך האלבום שרק יצא, רייסקינדר פותח עם חסמבה, וממשיך עם חומרים קודמים, אני קולט בעין את הליינאפ על הרצפה ומזהה את לוקסוס, הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, אני מחשב כמה שירים יש לי עד שיגיע תורו ואז יד מנערת אותי כמתוך חלום – בא, חוזרים לתל אביב, ההסעה ממתינה בחוץ, וכך מתוך המזקקה\חמאם ירושלמי אני יוצא שוב לאוויר הרים צלול כיין בדרך לחללית שמחזירה אותנו באישון לילה לתל אביב המהבילה מלחות, את רייסקינדר במלואו אפגוש שוב באיוונט ההשקה התל אביבי שלו, בתאריך 19 לאוגוסט, בפסאז' באלנבי…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהחזית

וידאו

אלבומים…