דיווח מהשטח

הלוחמים מתאמצים בלילה

מופע השקת האלבום "Dead Language" להרכב הירושלמי "Mujahideen" בשלושה איוונטים, התמקדות במופע בלבונטין7, חמישי, 01.05.2014. נכח, האזין, תיעד ומדווח – יובל אראל.

מוג'האדין בלבונטין. צילום: יובל אראל
מוג'האדין בלבונטין. צילום: יובל אראל

המוג'האדין, או בתרגום מופשט – לוחמי מלחמת המצווה, הם שלישיית מוזיקאים ירושלמים, אלון אבנת בשירה ואפקטים, הראל שרייבר בגיטרת בס ואורי קריסטל במחשב וסמפולים, היוצרים מוזיקה בז'אנר פוסט-פאנק באמצעות סאונד תעשייתי – אלקטרוני המעטר תמלילים כאוטיים בעלי משמעויות סמי פוליטיות מאתגרות תוך קריצה לתמליליו של יונתן רטוש, אקא משורר כנעני בהגדרתו.

את ההכרות שלי עם הטריו הירושלמי הזה ערכתי לפני כשנתיים במהלך מסיבת הופעות לרגל חנוכת משכנו החדש של ה"צימר" בגדוד העברי, המוג'האדין היו בין ההרכבים שהופיעו שם על גבי השטיח, כך תיארתי אותם אז – "השיא של הערב החל ללבוש את העוצמה שלו כאשר להקה בשם מוג'הדין עלתה לנגן, האמת, הם בכלל לא נראו כמו מוג'הדין, לא גלביות ולא כפיות, אפילו לא חרבות מעוקלות או סתם מטעני חבלה, כמה בחורים, בהרכב המאוד דומה ללהקות קודמות, מיקרופון, לפטופ, גיטרה או בס, עוצמת הסאונד כבר החרישה אוזניים, הם מגדירים את סגנונם המוסיקלי כ- "Dub / Healing & EasyListening / Punk", האמת, היה משהו די דרמטי במופע שלהם, מעל גלי הרעש הבחנתי בזמר המנסה להעביר מסרים כאוטים של מלחמה, סופעולם וכדומה, בשלב מסויים הצטרף אליו לג'ם קולי בחור נוסף מהקהל, הקהל באמת אוהב אותם, הרחבה שמול השטיח (נו, הבמה) היתה רוויה בדמויות שרקדו כאילו והם באקסטזה (לא באמת..) אפשר לחשוב שחזרנו לימי וודסטוק או איזה פסטיבל שנטי בקרחת יער…"

פרסומת
צלילים כאוטיים, השקה בתל אביב. צילום: יובל אראל
צלילים כאוטיים, השקה בתל אביב. צילום: יובל אראל

לאחרונה כאמור הוציאו המוג'האדין אלבום מלא בשם "Dead Language" הכולל שמונה קטעים מוזיקליים המהווים המשך לאלבומם הראדון בגרסת EP   שהתכבד בשם "Mujahideen". הזדמנות מצויינת לערוך מופע השקה, ואם אפשר כמה יותר טוב, בירושלים, מעוזם הביתי, בתל אביב, בירת תרבות השוליים ובחיפה כדי לא לקפח את לוחמי החיזבאללה…

 

את החגיגה התל אביבית כיבדתי בנוכחותי, משום מה זמן המופע נקבע לחצות הלילה אך הוא התאחר בעקבות  מופע חימום שנערך על ידי הרכב המתקרא "היהודונים" שבצמצום ובאיפוק רב אגדיר את הצליל שלהם והופעתם בכלל כהצגת תכלית לאיך להקה לא אמורה להיות ולא אוסיף כדי לא להתדרדר…

פרסומת
שפה מתה, מוג'האדין. צילום: יובל אראל
שפה מתה, מוג'האדין. צילום: יובל אראל

תאכלעס, רבע לאחת בלילה, יום שישי כבר נושף בעורפי, הציוד מונח על רצפת הלבונטין, הקהל שהגיע עוטף את הנגנים בעיגול והם יוצאים לדרך, כן המופע היווה לדידי את המשכו של אותו מופע שחוויתי בצימר, אווירה חשוכה, כאוטית משהו עם צלילים אלקטרוניים נמתחים ומתמשכים העוטפים את הטקסטים שמשגר לחלל המרתף אלון אבנת השרוי במעין טראנס ריתמי של תנועה קדימה ואחורה כאילו והיה ראפר, אך הוא לא, הוא נוקב טקסטים, אין ספק שהשעה המאוחרת של ליל חמישי ולחילופין השעה המאוד מוקדמת של יום שישי השפיעה, לפחות עלי, כשהאונות במח מחליפות תפקידים ביניהן, והנויטרונים מתחילים להתבלבל במסלול תנועתם, הצלחתי לספור שבעה קטעים מוזיקליים בודדים שבוצעו במהלך המופע, בסופו אמר לי אבנת כי למעט קטע אחד שהזמן לא נותר עבורו הרי שהמופע הציג את כל רצועות האלבום.

פוסט פאנק, מוג'האדין. צילום: יובל אראל
פוסט פאנק, מוג'האדין. צילום: יובל אראל

אז אם אתם מתים לדעת איך לוחמי הג'יהאד מופיעים תעלו על הכרכרה הקרובה במשעול המוביל למועדון החיפאי "סירופ" במוצאי שבת כדי לחוות את הסשן השלישי בסדרת מופעי ההשקה, דרך אגב, בעולם הממשי האלבום נמכר בגרסת וויניל…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: