דיווח מהשטח

הרמוניקה ובלוז

מופע של אמן הבלוז טרי "הרמוניקה" בין במועדון בארבי, 19.03.2014, שעה וחצי של שורשים מגדות המיסיסיפי, והאישה שמאחור. נכח, תיעד, עקב ומדווח – יובל אראל.

טרי "הרמוניקה" בין, צילום: יובל אראל
טרי "הרמוניקה" בין, צילום: יובל אראל

טֶרִי בִּין ספג את הבלוז בבית אביו, חקלאי מצפון מיסיסיפי שהיה מארגן מסיבות בלוז והימורים בסופי שבוע. אילו היה הכל הולך לפי התוכנית, היה הבלוז נשאר רק פסקול בחייו של בין, שפילס לו דרך כשחקן בייסבול, אולם תאונת אופנוע שינתה את נתיב חייו, והוא החל לנגן במפוחית עם בלוזיסטים כגון טי-מודל פורד ולוני פיצ'פורד. מקץ זמן מה, לאחר שנואש מלהסביר לאחרים איך צריכה גיטרת בלוז להישמע, הוא החל לנגן בעצמו בגיטרה, כשהמפוחית מוצבת על רתמה מיוחדת סביב צווארו. הוסיפו לזה תיפופי רגליים, ותקבלו תזמורת בלוז שלמה שכולה טרי בין.

בפסקה קצרה זו מגוללת כל האגדה של טרי "הרמוניקה" בין, מי שנחשב כאגדת בלוז שורשי מהלכת בין הערבות השחורות העוטפות את המיסיסיפי, המוזיקה הנחשבת לבסיס של הרוק בימינו, זו שצמחה מתוך העוני, הפשטות היומיומית, העצב והנשמה של התושבים האפרו אמריקאים המאכלסים את הליבה בארצות הברית של אמריקה.

פרסומת
אגדת בלוז המיסיסיפי בתל אביב. צילום: יובל אראל
אגדת בלוז המיסיסיפי בתל אביב. צילום: יובל אראל

הבלוז מאז ומעולם נחשב ל"אבי החיטה" של המוזיקה בת ימינו, חשוף, מחוספס, מגוייד וללא תחפושות של סגנונות ועיטורים. את ההזדמנות, או יותר נכון, ההזדמנויות, לטעום מהליבה הזו מביאה לקהילת המאזינים, חובבי הז'אנר לא פחות מאשה אחת, בחורה מקומית, ימית הגר שמה, שהבלוז הוא דרך חיים בשבילה, המסוגלת לנדוד ולשוטט וירטואלית ואף פיזית במסלולים של מרכז ארצות הברית בחיפושיה אחר המוזיקאים הללו, באוברול הג'ינס המהוהה, מגבעת הקש המרוטה ומגפי הבוקרים המשופשפות, היושבים בקרנות רחוב העיירות העתיקות או בבתי המרזח ספוני העץ, העשן והאלכוהול, במטרה לאתר ולהזמין לכאן, לישראל, את המשובחים, הייחודיים, האותנטיים שבסצנה הכל כך מיוחדת.

האשה הזו, שדאגה להזמין לארץ אנשי בלוז דוגמת הכומר KM Williams, דוגמת Robert Belfour, המפמפמת על בסיס יומי את הסגנון המוזיקלי הזה לאנשי הקהילה, עשתה זאת שוב, אמש, כאשר הפיקה את ביקורו של טרי "הרמוניקה" בין בישראל, במסע שחצה מהצפון והדרום והסתיים אמש במועדון בארבי אל מול קהל של כמה מאות שזכו במופע הכי חשוב שהתקיים בתל אביב אתמול, שעה וחצי של מופע שכל כולו איש אחד, כבר לא ילד אך צעיר בנפשו, יושב על כסא בודד על הבמה הגדולה של המועדון, בחליפה חומה מבד עדין ונעלי עור בסגנון המיסיסיפי, לצווארו תלויה המפוחית ובידיו, כאשר אינו מדבר, מתלוצץ או מספר אנקדוטות, גיטרה חשמלית אחת שאצבעותיו מיטיבות לטייל בין מיתריה.

אינני יודע למה לתת דגש בהאזנה, צפייה, בקשב האישי שלי, לאצבעות המלהטטות על צווארה של הגיטרה ומפיקות את הסוד הקסום של הבלוז, או למפוחית הגדולה הנעוצה בפיו המפיקה את היבבות הללו המחלצות את פיסות הנשמה מתוך השירים בין ההמהומים, הלחנים והטקסטים במבטא הכל כך דרומי, שורשי, כאילו ונזרקת באחת לאולם קולנוע בשנות הארבעים (או לערוץ טלויזיה מיושן) לצפות בסרט קלאסי של אמריקה טרום הקדמה והטכנולוגיה.

פרסומת

בז'אנר הזה, הבלוז, קיימים קטעים הנחשבים כקלאסיקות, לא באמת צריך ליצור חומרים חדשים, אולי המוקד נעוץ בפרשנות האישית של כל אמן ואמן בז'אנר לדרך בה הוא מבקש להגיש ולבצע את היצירות העממיות הללו, כך גם אמש, מול טרי "הרמוניקה" בין, הצלילים נשמעים כל כך מוכרים אך יחד עם זאת ניתן לזהות את הייחודיות שלו.

טרי בין, איש אחד על במה גדולה. צילום: יובל אראל
טרי בין, איש אחד על במה גדולה. צילום: יובל אראל

להעיף מבט לאחור או הצידה לעבר הקהל הישוב וממלא כל פיסת רווח בין השולחנות ואף באגפי המרפסות העוטפים את האולם הגדול, מגוון הקהל הזה, אנשים שפשוט מכורים לז'אנר, מוזיקאים רבים שהגיעו כדי לטעום מצלילי האורח, מוותרים על שלל המופעים הרבים שאכלסו אמש את מועדוני המוזיקה בעיר העברית הראשונה (כן גילוי נאות, גם אני הייתי שרוי עם עצמי במעין ויכוח לקביעת מסלול לילי שיחצה את שלל ההשקות וההופעות החד פעמיות), אבל ובמיוחד כפי שאמרו לי שניים מהמוכרים במנגני התקליטים בעיר – הערב הזה כולו טרי "הרמוניקה" בין.

לקראת סופו של המופע השזור בחומרים המצויינים, נוטש טרי את הגיטרה ונשאר עם מפוחית קטנה בידו, מזמין כמה מגיבורי המפוחית המקומיים, מאלו שחיים את האמריקנה הזו על בסיס יומי – דב המר, גיא דגן (היביג'יביז), ירון בן עמי ורועי ריק (הקולקטיב), לנגן יחד עימו בסשן מפוחיות חופשי ומשוחרר.

המופע מלא והכיל את כל העושר הפנימי, הנשמתי, הקצבי, בפשטות ישירה ללא מתווכי מחשבה, ללא מתעתעי ויז'ואל המבקשים להוסיף ולנפח חוויה, נקי, צלול, ברור וישיר – ערב שכל כולו בלוז אמיתי.

ומכאן, טעימות בקול ותמונה מההתרחשות. לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: