דיווח מהשטח

הפריצה למיינסטרים של צביקה ועדי

ערב חמישי בפסטיבל הפסנתר, מופע מחווה בחוצות, מופע אינדי ייחודי, ודאבל פיצ'ר לילי, 07.11.2013. מתחם סוזן דלל. נכח, צפה, האזין, צילם, תיעד ומדווח – יובל אראל.

זהו הערב השלישי שלי בפסטיבל הפסנתר, הפעם החלטתי לצמצם קצת את הפעילות, להתמקד במופע אחד, מיוחד, בעל חשיבות שמעבר לאיכות המוזיקלית, מופע שיוצק כמה אמירות ותובנות, אני מתכוון למופע המשותף לצביקה פורס  ועדי אולמנסקי.

את צביקה זכיתי לראות לראשונה לפני מספר שנים במסגרת ליין אינדי 180 מעלות שאצר לאון פלדמן בפסטיבל תל אביב למוזיקה במתחם האמנויות שליד גולדה על הפארק. הוא הדהים אותי מהרגע הראשון, בביצוע לשיר Seven שנגנז מאז יחד עם חומרים נוספים, לאחר שצביקה צעד קדימה,  השיל את ההרכב ויצא לדרך חדשה, יותר אלקטרונית לצדו של הפסנתר, האורגן, הפאתוס והתיאטרליות הצרופה בהופעתו הבימתית, הפכתי לסוג של מעריץ, מתלהב, יחד עם קבוצה די אדוקה בקטע הזה, אנשים ונשים שמגיעים לכל מופע שלו בכל פינה, והיו כאלו לרוב…

החיבור הנוכחי של צביקה, לאחר שהשיק אלבום, יותר נכון מיני אלבום, EP  קוראים לזה, עליו עבד לצדו של בן ספקטור, מוזיקאי המתמחה ביציקה אלקטרונית מלהיטה, יחד עם עדי אולמנסקי, פעם סולנית ההרכב הירושלמי הפורץ "Lorena B", ששילב בין אלקטרוניקה, דאב סטפ והיפ הופ קצבי, כיום מוזיקאית יוצרת ומבצעת בינלאומית העושה בקו תל אביב – לונדון, או ירושלים – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היוצקת סימפולים, צלילים, מקצבים מקוטעים ומילים אל תוך שירים, להיטים המכריחים אותך להזיז את הגוף בכמה כיוונים בו זמנית, הוא אכן חיבור מעניין, מאתגר ומרתק.

פרסומת

יש כאן שני אמנים, יוצרים, מבצעים, שהחלו מלמטה, אמנות לצד עבודות יומיומיות לקיום השוטף, לא ויתרו והגיעו להכרה, עדיין באלטרנטיב, בסצנה השולית, הרחק מהמיינסטרים המרופד בשטרות של 200 שקל על הרצפה, הרחק מאוד, והנה, באמצעות האוצרת של פסטיבל הפסנתר השנה, ממשיכת המגמה מהשנה החולפת להעמיק את חדירתם של אמני השוליים לתוך המסגרת הממסדית העירונית הזו כדי להביא לחשיפה וכמובן להכרה אמנותית באיכויות, הגיעו השניים, בסוג של שילוב זרועות משותף, לכדי העלאת מופע משותף, בו מבצע צביקה יחד עם הרכבו החדש את יצירותיו, ביניהן כמה חדשות שעוד נשמע עליהן ועל החיבור שלהם לעולם השעשועים, בו מבצעת עדי לצידו של צביקה, יצירות מאלבומה הטרי, ביחד, שניהם מהווים חטיבה מוזיקלית חדשה, איכותית, כל אחד מהם מביא את סגנונו פנימה, סגנונות המשתלבים כגוף אחד לכדי חוויה מוזיקלית מאתגרת ומדליקה.

מייקאובר, משינה, סוזן דלל. צילום: יובל אראל
מייקאובר, משינה, סוזן דלל. צילום: יובל אראל

אז מה היה לנו אמש? אמנם הגעתי לקראת המופע של צביקה ועדי, שאמור היה להתחיל בעשר וחצי, סבב שני של הערב, אבל אני, בהתנהגות מותנית, תמיד מקדים, תוך כדי כניסה למתחם אני שומע ברקע את שירי להקת משינה עולים מהרחבה הגדולה, שם, על במה, במופע חופשי, אשתקד עמד שם קובי אשרת, חתן פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס מקביל של אמ"י, השנה עומדים חברי הרכב בשם MakeOver, הם בשגרה מתמחים ומתמקדים במופעים מוזמנים לחברות, ועדים, ימים סגורים, ביצועי מחווה שונים, יצירת קונספטים, שו ביז מקצועי.. אבל הערב הם מבצעים כאן לפני כמה עשרות מהקהל הרב הכל היוצא ובא למופעים השונים, שורה ארוכה משירי להקת משינה, ביצועים מלוטשים, מקצועיים, על כל הניואנסים הקטנים שצריכים להתהוות תוך כדי. אז ישבתי רגע ודאגתי לתעד, וחשבתי לעצמי, או קי, משינה, הגיע תורכם להיות מטרה למחווה, מה זה אומר? יובל, שלומי, אבנר, איגי? אתם אולדסקול?… ועניתי לעצמי, כן, משינה כאן כבר מעל שלושים שנה, בטח שהם אולד סקול, זה סוג של כבוד…

המשכתי לסטודיו A, שם התקיים המופע של צביקה ועדי, לפני מספר שורות כבר אמרתי את כל שצריך לאמר על השילוב, דמיינו לכם שהמופע עצמו היה תואם, מלוטש, מרגש, מרענן, מאחד, הרבה מעריצים, הרבה סקרנים, סקרניות, דם חדש ודם וותיק נכחו במופע המשולב, הם מצויינים, מכאן הדרך היא קדימה יותר וגבוה יותר.

פרסומת
הבילויים, פסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל
הבילויים, פסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל

ואז נזכרתי, הי, יש הערב עוד איזה מופע אחד שכדאי להציץ אליו, בעצמם זה דאבל פיצ'ר, מתוכנן בשתי מערכות, שני סבבים, ליל חמישי, אפשר לטחון את הלילה, מחר שישי…ואז דילגתי לאולם המרכזי של סוזן דלל, אלף איש, יושבים על הכיסאות כאשר המסך הירוק הגדול נפתח או נסגר בזמנים בעת שחברי הבילויים עושים את שלהם, השירים המוכרים, הפולחניים, המיתולוגיים, ההתרסה החברתית, הפוליטיקה, הגיבורים, שאול מ. שוש א. באב אל וואד, הורה הסלמה החדש וכל החבילה המוכרת, מעוטרת בטירוף תיאטרלי משוגע שמפספס קצת, לטעמי, למה כולם יושבים? מפחדים מהסדרנים? מעולם לא ראיתי מופע שכזה עם הבילויים (למעט מופע פריצה קטנטן בו הכריחו את הקהל לרבוץ על רצפת המרתף בלבונטין7…), צריכים לקום, לרקוד, לשיר, זה ביחד, זה לא נאום ומאזין, אמרתי לעצמי, אוקי, אולי זה הקהל החצי מעונב של השעות הראשונות, בטח יהיה שינוי בסבב השני, זה שמתחיל אחר חצות, לקראת אחת בלילה, אבל נגמרתי, פרשתי הביתה, בבוקר קראתי את הדיווח של דגן וואלד בעכברעיר, אפעס, גם במופע השני הקהל נשאר על הכיסאות, יש משהו מפחיד באולם הזה בסוזן דלל?….

טוב, את כל החוויות האלו אני משאיר לכם בכמה גלריות של תצלומים וכמה וידיאו קליפים, תמשיכו לבד.

האלבום של צביקה פורס

לחצו לצפייה בגלריית תמונות ממופע המחווה למשינה

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של צביקה ועדי

לחצו לצפייה בגלריית תמונות יותר טובות מהמופע של צביקה ועדי

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של הבילויים

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: