כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

בונסוואר מאדאם שיראל

מופע השקת אלבום \ הכרות ישראלית למוזיקאית שיראל (ג'ניפר ג'ין ג'אווי – Jennifer Jeane Djaoui), ילידת צרפת, זמרת יוצרת ושחקנית שעשתה בעשור האחרון בין אולפני הקולנוע לבימות צרפת והחליטה לעשות הכרות עם קהל הישראלי. מועדון האזור, 29.07.2013. מדווח – יובל אראל.

שיראל, צרפו שיק. צילום: יובל אראל
שיראל, צרפו שיק. צילום: יובל אראל

שיראל נולדה בצרפת כבתם של הזמרת האמריקנית ג'ין מנסון (המוכרת בישראל כנציגת לוקסמבורג באירוויזיון 1979 שנערך בבנייני האומה בירושלים) ומפיק הקולנוע הצרפתי-יהודי אנדרה ג'אווי, ובשנות ילדותה חיה בין צרפת לבין ארצות הברית. ב-1996, בגיל 18, הגיעה לישראל בחיפוש אחר שורשיה היהודיים, ונרשמה ללימודי עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן למדה מוזיקה בבית הספר רימון. היא עברה ללונדון להמשך הקריירה המוזיקלית, שם קיבלה בשנת 2001 את תפקיד אסמרלדה במחזמר הגיבן מנוטרדאם. היא הופיעה בתפקיד זה על הבמות גם בצרפת, בלגיה, שווייץ וסין. 

בשנת 2003 השיקה את אלבומה הראשון – "All the Ways" ("כל הדרכים") שנמכר ב – 50,000 עותקים (פלטינה?…). אלבומה השני "Under the Tree" ("תחת העץ"), הושק בשנת 2006. השנה השיקה את אלבומה השלישי "Old Things", במקביל לקריירה כזמרת יוצרת הופיעה שיראל מעל הבמות ומסכי הקולנוע בהפקות מיוזיקל צרפתיות נוספות, ביניהן "Les enfants du Soleil" ("ילדי השמש"), "Le Sel et le Miel" ("המלח והדבש") ובסרט "O' Jerusalem" המתמקד בתקופת מלחמת העצמאות של ישראל. 

כעת החליטה שיראל לפזול גם לקהל המקומי, לישראלים, ובעקבות כך השיקה אלבום חדש "לשוב הביתה" המהווה מעין כרטיס ביקור עבור תושבי מדינת היהודים שלחופי הים התיכון, האלבום כולל אסופה של תשעה שירים, מתוכם שבעה שירים שתמללה והלחינה שיראל בעצמה, חלקם הנם תרגום לשפה העברית לאחר שכבר הושקו באלבומיה הקודמים ושניים נוספים מהווים מעין קריצה לרטרו\וינטאג' צרפו שיק (בשיר אני לא רוצה לעבוד מאת פינק מרטיני) ונגיעה בתהילה המחוברת לעידן רייכל בביצוע בשפה הצרפתית לשירו "אם תלך".

שיראל, האזור. צילום: יובל אראל
שיראל, האזור. צילום: יובל אראל

בבחינה מעמיקה של חומרי האלבום אל מול אלבומיה הקודמים לא מצאתי כי יש כאן משום חידוש מוזיקלי מעבר לעיבוד וההפקה עבור האוזן דוברת העברית כמעין כרטיס ביקור מוכוון, רובם של השירים כאמור כבר בוצעו באלבומים הקודמים, הם עברו תהליך של תרגום ואדפטציה ואין בהם כדי להביא בשורה חדשה ביצירה. ניתן להגדיר את האלבום לסוג של "תרגום בגוף הסרט". 

וכאן עולה השאלה – מה לאמנית, מוזיקאית, יוצרת מבצעת, שחקנית תאטרון וקולנוע בינלאומית ולשלולית המוזיקלית המקומית של החוף המזרחי בים התיכון? שיראל מסבירה זאת כך – "הקריירה שלי הייתה עד כה "בחוץ לארץ" ועכשיו שאני סוף סוף בבית, אני רוצה לעצמי קריירה "בתוך הארץ", אין כמו בבית.." כן ביטויים של עולים חדשים לצד רצון ליצור ולפעול כאן, שיראל מוסיפה – "המסע שלי להגיע למקום התפור על פי מידותי שארגיש בו נינוחות, היה חלק מתהליך יצירת האלבום העברי, המובן מאליו לכם הוא בבחינתי גילוי והתפעלות על בסיס יום יומי…" 

לעבודה על האלבום העברי הצטרפו המוזיקאים רוני עברין (כלי הקשה, ימן בלוז) מארק קקון (גיטרות, הפרוייקט של עידן רייכל), אוריאל הרמן (פסנתר), שי אלון (גיטרות), גלעד אפרת (בס , קונטרבס) והמוזיקאי הצרפתי פרנק אמסלי.

שיראל, מהמיוזיקלס לבימת האזור. צילום: יובל אראל
שיראל, מהמיוזיקלס לבימת האזור. צילום: יובל אראל

אמש המה מועדון האזור על גדותיו…ערב רב של קהל, פרנקופילי בעיקרו, מבוגר, לא הפנים המוכרות במועדון וכאן שוב עולה אצלי השאלה – אם מבקשת שיראל לפנות עתה לקהל הישראלי, מדוע המופע הראשון בעקבות האלבום אמור להתכוון לקהל הבית שלה, קהל המורכב ממשפחה, חברים, יוצאי צרפת, הם הרי כבר מכירים אותה ואת פעילותה כאמנית, מוזיקאית, קהל היעד היה צריך להיות שונה לחלוטין, ואם כבר אמנית המזוהה עם צרפת, למה אין חיבור עם האגף לתרבות של שגרירות צרפת? 

אבל נעזוב את כל השאלות, אנסה להתמקד בהופעה, המועדון כאמור מ-פ-ו-צ-ץ בקהל, המושבים כמעט ונוגעים בשולי הבמה, שיראל עולה לבמה די מהר, עדיין לא למדה את התרגיל המקומי של דיליי אמנותי של מוזיקאים, כאן אני חייב להשחיל הערה הלוקחת לאחור בזמן, לפני מספר שבועות כאשר הייתי במועדון האזור הבחנתי באלבום שלה המונח על קונסולת הסאונד, מסקרנות לקחתי אותו לידי והתחלתי לעיין בטקסטים שבעטיפתו, כך למדתי על המופע הקרב ועל דמותה של הזמרת בכלל, כמה ימים מאוחר יותר האלבום עצמו הגיע לביתי והספקתי להאזין לשיריו מספר פעמים, אז כן, המופע נסב סביב שירי האלבום מן הסתם, כאשר בין שיר לשיר מנסה שיראל ליצור קונטקט עם הקהל באמירות המאזכרות את הקריירה שעשתה מעבר לים, את התשוקה לחזרה הביתה והרצון ליצור כאן. ועדיין מבלי היכולת להיפרד מהתחומים ש"עשו אותה", השפה הצרפתית בשירים, העבודה במיוזיקלס רבים, בשלב מסויים ביצעה שיראל מעין מדליי לכמה וכמה מלהיטי מחזות הזמר המוכרים בעולם, תוך שהיא משתמשת באביזרים שונים כדי להיכנס לדמויות, זה נשמע טוב, מהוקצע ומקצועי, אך צביטה קלה חשתי כאשר ביצעה את הקטע מ"ינטל", חשבתי לעצמי, סליחה, עד כאן, זה של ברברה סטרייסנד, נא לא לגעת. 

בסופו של המופע שהיה יחסית קצר (כשעה פלוס), יצאתי החוצה לעבר הקהל שהמתין לג'אם הלילי במועדון וחשבתי לעצמי – כדי לחדור לאוזני ולב הקהל הישראלי את זקוקה ליותר מתרגום השפה, את זקוקה להרבה חוצפה מקומית, כרטיס הביקור בדמותו של האלבום לא יפתח את תשומת הלב, הקהל מחפש ריגושים חזקים, חדשים ופורצי גבולות. אז בונסוואר מאדם שיראל, אבל ישראל עובדת אחרת… 

   

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 

 

וידיאו – לקט מתוך המופע. צילום: יובל אראל

סרט הקולנוע בהשתתפות שיראל – ירושלים, ירושלים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא