דיווח מהשטח

ג'ק אין דה עיתון

ההרכב האקלקטי ג'ק אין דה בוקס, מופע חימום בהשקת האלבום של אנטיביוטיקה חושף נדבך אנושי, לירי, פיוטי, בחיבור יוצא דופן, רק בשוליים האמנותיים דברים שכאלו קורים, נכח, תיעד, חפר, חקר ומדווח – יובל אראל.

ג'ק אין דה בוקס, מלאכת יד. צילום: יובל אראל
ג'ק אין דה בוקס, מלאכת יד. צילום: יובל אראל

ליל יום רביעי היה מוקדש להשקת אלבום אי.פי חדש לאנטיביוטיקה, מופע שחומם בין היתר על ידי הופעה קצרה של חברי הטריו ג'ק אין דה בוקס, סוג של להקה פרובינציאלית על פי הגדרת חבריה, סוג של חיבור דקדנטי, מעניין, מאתגר קולית, צלילית, תמלילית ובכלל בהגדרה של המאזין בעל האוזן הרגישה.

חפירה קצרצרה – את ג'ק אין דה בוקס פגשתי לראשונה במסגרת הליין לכלוך באוזן, האוצר, לאון "נפולאון" פלדמן בחר להפיק את אקורד הסיום של הליין בערב המוקדש להרכבים אקלקטיים, ג'ק אין דה בוקס הכוללת את יעל בירנבאום בשלל צעצועי סאונד פלסטיק צבעוניים, המלווה בשני גברים – איתי שני ואיתמר תוסיה כהן המלווים אותה במקלדות אורגנים ומחשבים וגיטרות, גנבה את ההצגה באותו ערב, הקהל שנכח באולם המוארך והצר של אוזןבר השתדל להגיע קרוב קרוב לבמה ולחוש את הוייב האדיר ויוצא הדופן של ההרכב, הם יצאו אז עם שיר שהפך למעין להיט "מלאכת יד" המאופיין בשירה יוצאת דופן במבטא זר וחסר לאום. מפגשים נוספים לבלוג ולג'ק אין דה בוקס התרחשו פה ושם, אחד מהם היה מופע שישי אחה"צ שהוקדש לבנות להקת פוסי ריוט שהיו במעצר ברוסיה, הבלוג גם אהב מאוד את המופע הבינלאומי של ההרכב במסגרת בלקוני טי.וי בביצוע לשיר "גב זריז" יחד עם ליאת כהנא המדהימה שהצטרפה אליהם לזמן מה, הבלוג גם אוהב מאוד את הרעיון שהשירה של ההרכב מתבצעת בעברית, סוג של לוקאל פטריוטיזם מהסוג הנכון. סוף חפירה.

יעל בירנבאום, לבונטין7. צילום: יובל אראל
יעל בירנבאום, לבונטין7. צילום: יובל אראל

אז מה ההתרגשות כעת? אחרי שג'ק אין דה בוקס הודיעו לקהל שהתאסף בלבונטין7 לקראת מופע ההשקה של אנטיביוטיקה כי יתנו להם את לטרת הבשר בדמות ביצוע של "מלאכת יד" ביקשו לבצע משהו אחר, חדש ושונה, אל הבמה עלתה בחורה העונה לשם ענבל אשל כהנסקי, יעל בירנבאום הסולנית מציגה אותה, היא קצת נחבאת מהחשיפה, מספרת על שיר שמצאו בעיתון כלשהו, שמילותיו תפסו אותם והוא הולחן באחת על ידיהם, יעל סיפרה על ספר שכתבה ענבל, אותו אחזה בידה, טיפה מבוישת, עוזבת את הבמה, מביטה מהצד. ואז הם בצעו אותו, את השיר "סוכנת סמויה".

נִשְׁכִי אֶת מִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי | וְהַשְׁאִירִי בָּהּ אֶת סִימַן שִׁנַּיִךְ, | כִּי אֲנִי לְךָ תְּשׁוּקָה שֶׁהִיא סוֹכֶנֶת סְמוּיָה, | יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת בָּהֶם אַתְּ עֲדַיִן תְּמִימָה. | לַטְּפִי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת | כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים חַיָּה | וְאָז סִטְרִי לָהּ בְּחָזְקָה, | בַּהֲנָאָה מְשֻׁלַּחַת חַסְרַת רֶסֶן, | אֲבָל שְׁקֵטָה | כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע.

בלהט המופע מתוך אינסטינקט, דאגתי לתעד את השיר, המופע זרם הלאה עד עלייתם של חברי אנטיביוטיקה לבמה והשאר בכתבה ההיא.

אבל, המחשבות העסיקו אותי, כל האינסידנט השונה, המיוחד, שיר בעיתון, הלחנה זורמת, סיפורה של הדמות מאחורי כתיבת המילים, ספר שירים, מלה המסתתרת מאחורי כל העניין, דרמה, מתח ועניין. שאלתי את חברי ג'ק אין דה בוקס אודות השיר, והם אמרו בפשטות  –  "הבחורה המקסימה והכישרונית היא ענבל אשל כהנסקי, נתקלנו בשיר שלה לגמרי במקרה, כתבנו לחן על הפסנתר,  יעל התבקשה לכתוב מילים והיא אמרה הנה שיר והצביעה על השיר של ענבל שהיה באותו יום בעיתון הארץ ואיכשהו המלים שלה התחברו למנגינה כמו כפפה ליד והיא גם גרה ברעננה כמו כולנו מלא צירופי מקרים שכאלה, לספר שלה קוראים "סמאל אהובי" והשיר "סוכנת סמויה" שעשינו בהופעה הוא מתוכו".

ג'ק אין דה בוקס וענבל בלבונטין7. צילום: יובל אראל
ג'ק אין דה בוקס וענבל בלבונטין7. צילום: יובל אראל

לא הספיק לי, המשכתי לחפור ולדפדף, מסתבר ש"סמאל אהובי" הוא ספרה השני של ענבל אשל כהנסקי, שיצא לאור בינואר. ענבל מתמודדת עם תסמונת נוירולוגית-מוטורית נדירה "אסנשל מיוקלונוס". המאופיינת בתנועות בלתי רצוניות שפירות בכל הגוף, מלוות לעתים ברעד ועוויתות.

הספר של ענבל מהווה מסע של התמודדות עם ייסורים ועונג, גופניים ונפשיים. הספר נכתב במהלך כשלוש שנים, בהן חוותה המשוררת החמרה קיצונית של מחלתה.השנים המתועדות בספר, מתארות כאבים השלובים בתשוקה עזה- למגע, לפורקן ולחיים ללא סבל.

סיפור מדהים, אנושי, מוזיקלי, חיבור בין עולמות הנחשף מאמן מעונה אחד (אחת) דרך אמנים אחרים, חשבתי שזה מספיק חשוב כדי לשתף את הקוראים, הנה כאן ביקורת על הספר, וכאן שיחה עם ענבל. עכשיו השיר.

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close