פס קול שבועי

האם הכל בא באיזי?…

איזי, או EZ  ולחילופין ארז שרון בשמו הרשמי, ראפר מקומי שכבש את הרשת, פוצץ את רדינג3 פעמיים ברצף בהשקת אלבום בכורה, הנה כמה צלילים, כמה מילים, דו"ח האזנה לאלבום בכורה.

EZ השקה. צילום: דין אהרוני - יח"צ
EZ השקה. צילום: דין אהרוני – יח"צ

האמת, בתחילה כלל לא התחברתי, בכלל, אני לא ממש מחבב את הז'אנר הזה, של הראפ, אולי בגלל התדמית האמטיוית של הגאנגסטרים, אולי בגלל הפוזה הערסית משהו, אולי בגלל המילים, המקצבים, זה לא רוק, זה לא סול, זה לא גרוב, זה אחר לגמרי. כן, האוזן כבר למדה להכיל את סאבלימינאל, בקטע האיטי, התזמורתי, עם שירת הבנות לצד המלמולים, פחות לצד השני של הראפ, ההיפ הופ, המהירות, התזזיתיות, לא גדלתי על זה ולא חי ליד זה.

הייתי אמור להגיע להשקה של אחד, איזי, אמרו לי שהוא ראפר מצליח, שיש לו המון אוהדים, ברשת, רק ברשת, לא מכירים אותו בתקשורת המוכרת, הממוסדת, האוהדים שלו חיים ביוטיוב, מרימים לצילום באינסטגרם ועושים נחיתות בפייסבוק, אמרו לי שההצלחה הזו מתורגמת לעשרות אלפי צפיות בשירים שלו ביוטיוב, אמרו לי שהאלבום החדש שעוד לא ירד מהמכבש כבר נצפה מעל מיליון פעם בערוץ, אמרו לי שהוא יחגוג את השקת אלבום הבכורה שלו פעמיים, יום אחרי יום, באותו מקום, רדינג3, זה סיפור של אלף איש כל ערב, סולד אאוט. אמרו לי שיהיו לו אורחים – שירה גבריאלוב, קטלין רייטר, קאשי, נצ'י נץ', סגול 69 ואליעד נלחום. אם זו לא הצלחה אז אינני יודע הגדרה אחרת לכך.

לא הייתי, לא הגעתי, היו לי בחירות אחרות באותו ערב, גם למחרת, לא נכחתי בחגיגה, הכפולה, רק אחרי שהכל הסתיים וההדים והדיווחים החלו להשתחרר הבנתי שפספסתי, לראות בחור אחד על הבמה וקהל ענק של מאות ילדים המדקלם את שיריו, אחד לאחד…

EZ הקהל שלו. צילום: דין אהרוני - יח"צ
EZ הקהל שלו. צילום: דין אהרוני – יח"צ

אז נדלקתי, כן, והסתקרנתי, כן, ובהזדמנות שהאלבום נדחף לידי עם בקשה "תאזין, אם תאהב, תספר" לקחתי זאת ברצינות והדיסק, כן הדיסק, לא און קי ולא זיפ, פשוט תקליטור עגול, מצא את עצמו מסתובב בנגן אצלי ברכב, והאמת, בתחילה לא התחברתי, הכל נשמע לי מהיר מידי, תזזיתי מידי, קצת צורם מידי, מחשבה עברה לי בראש "אוף עוד פעם היפ הופ שמיפ שמופ הזה", התחלתי להריץ הלאה ואז נעצרתי והתחלתי להבין – הם, הצעירים האלו, בני הפחות מעשרים, זה דור אחר לחלוטין, הם לא ממש צריכים אותנו, בני 20, 30, 40 50 ויותר כדי להדריך אותם בשדות המוסיקה הנצחיים, יש להם מורים ומחנכים אחרים, הם ניזונים ישירות מהרשת, לא רדיו, לא טלויזיה, לא תוכניות רדיו וטלויזיה ברשת, פשוט מהרשת, מהויראליות.

ונתתי לאלבום סיכוי נוסף, בבית, במערכת, לבד, בשקט, בהתמקדות, והתחלתי לנתח ולהפריד בין השירים, אלו שלא נקלטו אצלי בחלק האמון על ההאזנה וההבנה ואלו שבאו אלי בהפוכה, אלו שהיוו את הבלדות של ההיפ הופ, הסגנון הכל כך סאבלימינאלי, עם הדקלום\ראפ האיטי, המלווה בשירה, זה הסגנון שכבר אמרתי שאוזני מורגלות אליו, וכן, הם נתפסו באפרכסת האישית שלי, מתוך המגוון הענקי של 20 קטעים, סימנתי לי כמה מעניינים -"כולי בהיי" (עם שירה גבריאלוב!) סוג של שיר רענן שקורץ לעולם שמעבר לים באווירה שלו, "מה שעושה לך טוב" – שיר במקצב שקט ובעל גוון אינטימי בו מספר איזי על תחילתה של דרכו המוסיקלית והתובנות דרכן הוא מביט על החיים – "תמיד תשאף לעשות מה שעושה לך טוב", "חלומות" – שיר שמתחיל אנגלית ועובר לשירה ללא פסיקים ועיצורים המתיישבים על מנגינה עם קורטוב של מונוטוניות גרובית המנענעת את הכתפיים והראש, סוג של מוסר השכל לגיל הצעיר, כן, שירה גבריאלוב חוזרת גם בשיר הזה בפזמון, זה נשמע טוב החיבור ביניהם, "כשהעולם יעצור" – גם שיר זה מחבר בין איזי לשירה גבריאלוב, גם שיר זה בורח מהסצנה של הראפ, מעבר לבתים בודדים הליבה שלו היא השירה של שירה, אבל לא, שירה איננה מרכז האלבום, כשמקשיבים לתמלילים בשירים שסימנתי יש הרבה ממוסר ההשכל המתאים לאותם בני הנעורים שאוהדים, מעריצים, מחוברים לאיזי הראפר ושיריו.

EZ ההצלחה והדור הבא. צילום: דין אהרוני - יח"צ
EZ ההצלחה והדור הבא. צילום: דין אהרוני – יח"צ

אני מגיע כבר לסופו של האלבום, חוזר להתחלה, הפעם נופל לי האסימון, השיר השני "כולבויניקית" הוא למעשה תחילתו של כל הסיפור, מסתבר שאת מילותיו כתב איזי לשירה גבריאלוב, חברתו, הוא גם השיק אותו ביום הולדתה, סוג של מתנה…טוב, כעת אני כבר מקשיב לאלבום פעם נוספת – שלישית, מתגבר על חוסר החיבור לכמה מהמקצבים, מתחיל להאזין למילים, כעת אני מבין מה כל הילדים מחפשים, את הסיפורים והתובנות של החיים.

אז אם אתה הקורא או את הקוראת טרם הגעתם לגיל החוקי, האלבום הזה מדבר בדיוק אליכם ועליכם. אנחנו כבר אבודים…

איזי – תעשו לי מקום – פליי ליסט

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close