דיווח מהשטח

מה רומז העתיד לפונץ'?

מופע השקת האלבום החמישי של להקת פונץ' – "רמז לעתיד", תיאטרון תמונע, 03.01.2013 כת סודית עם קורטוב נאיביות פואטית בעולם אורבני. נכח. צילם ומדווח – יובל אראל.

יוסי בבליקי, פונץ'. צילום: יובל אראל
יוסי בבליקי, פונץ'. צילום: יובל אראל

המפגש האמיתי הראשון שלי עם יוסי בבליקי, האיש מאחורי להקת פונץ', התרחש לפני שני קיצים, עת השיק במופע חגיגי ומלווה בהרבה חברים ואורחים, את אלבומו האישי "האגרוף" באוזןבר. המופע שהיה אמור להתמקד באלבום החדש היווה מעין סיבה למסיבה ולסוג של הופעה עם חברי פונץ' לדורותיהם.

נפלה בידי הזדמנות נוספת במסגרת הפוש הגדול של המחאה החברתית שהתהוותה כאן לפני כשנה, אחר צהריי שישי במרתף האלכוהול אי.פי.ג'י.בי לטובת התארגנות של בעלי המכולות הפרטיות אל מול קרטלי רשתות המזון הגדולות הביאה את יוסי בבליקי ואלי שאולי למועדון ולביצוע ראשוני של השיר "בלילה ההוא התעוררנו" שמאוחר יותר הפך לסינגל מקדים לאלבום החדש.

פרסומת
דנה בקר, פונץ'. צילום: יובל אראל
דנה בקר, פונץ'. צילום: יובל אראל

בבליקי הוא מעין קוקטייל מעניין ומרתק של טרובדור עירוני, החי בעולם נאיבי אך עם עיניים פקוחות לרווחה אל מול צרות, עוולות, תקוות ואכזבות. העניין הרב שהיה טמון באלבומו האישי "האגרוף" ממשיך ומתגלגל לעבר האלבום החדש של ההרכב השלם והמלא עם להקת פונץ'.

יותר משני עשורים חלפו מאז השיקו חברי פונץ' את אלבום הבכורה וכעת הם חוזרים עם יצירה חדשה –  ארבע עשר שירים המאוגדים באלבום בשם "רמז לעתיד", עולם הדימויים של בבליקי וחבריו יודע לעקוץ באופן אלגנטי בהוויות וההבלים, הוא יודע להציב שאלות על חברה שעסוקה באני האישי ולא בקולקטיב, חברה ששקועה בסוג של שינה, נמנום וחוסר עירנות -בעמידה, בהליכה, בריקוד, בהפגנות, לא ממש מתעמקת.

יום אחד הכל יפסיק | אבל אותנו זה לא מדאיג | נחזור עם יותר ערק | והמון אמונה | אולי אנחנו בכת סודית | ששלוחה מן העתיד | אולי אנחנו רמז לעתיד {את יודעת ש… אנחנו רמז לעתיד}

פרסומת

הרבה רמזים וקריצות בסגנונו המיוחד, בבליקי נוקב כנביא המתריע בשער, אך הכל עטוף בעולם הצלילים האופייני ללהקה, המשתמשת בהם כדי לעטוף את המסרים, סגנון שהשתמר לאורך השנים והפך את פונץ' למשהו אחר בסצנת המוסיקה המקומית, משהו שתמיד נעים לחזור אליו, על כך מעידה עדת המעריצים\אוהדים\ מאזינים המלווה את העשייה הזו.

פונץ', רמז לעתיד, תמונע. צילום: יובל אראל
פונץ', רמז לעתיד, תמונע. צילום: יובל אראל

לבבליקי אין מניירות של כוכב רוק, הוא משדר אמיתות ישירה על הבמה, הוא מתרגש, הוא קופץ, הוא חש עצמו ממש כ"זמר של דור אילם"..הוא מאמין במילים ובמסרים אותם הוא מגיש ללא גדרות, גבולות וגינונים מיותרים…

עתה, לאחר שהשיקו במהלך החודש האחרון שני שירים – "כשהאהבה תחזור" ו"בלילה ההוא התעוררנו", יוצא לאור האלבום המלא "רמז לעתיד", שלום גד, אקס פונץ', בעל הטרילוגיה "המצב", תורם את קול שירתו באחד מהשירים…

אמש בתאטרון תמונע, האולם המה מקהל, מעריצים, אוהדים, סקרנים, אנשים שהצביעו ברגליהם עבור פונץ', אנשים שביקשו לתפוס את הרמז לעתיד, הקהל כמשל של האלבום, מעין ציוויליזיציה המחכה שמשהו יקרה, הדברים יתבהרו, שההמון יתעורר מהשינה הטקטונית התפלה אל תוך דבר מה בעל משמעות עמוקה.

רגעים מיוחדים נרשמו בתודעתי כאשר לקראת סופו של המופע אלי שאולי לקח את הגיטרה  למסע של דיסטורשין בסולו רוקנ'רולי מרעיש, כאשר בבליקי נטש את גיטרת הליווי ועבר לקלידי הפסנתר, מקום בו אני מחבב אותו יותר כטרובדור, ויותר מכל, כאשר דנה בקר, בתפקיד הקול הנשי בהרכב שרה את "הקיץ המר".

זה היה הקיץ. הקיץ המר. והייתי לגמרי לבד. יושבת על ספסל | ובודקת את המרחק שצריך לעבור | אומדת את המרחק שצריך לעבור | זה היה הרגש. הרגש הדק. והייתי מחוץ למשחק. מחוץ למאבק | מתכננת את המרחק שצריך לעבור | דואגת את המרחק שצריך לעבור…

תשעה שירים מתוך האלבום החדש וביניהם משולבים כמה מהיותר מפורסמים בשירי ההרכב, בסך הכל תשעה עשר שירים בסגנון האופייני והמיוחד של בבליקי וחבריו נכללו במופע שציין את השקת האלבום החדש "רמז לעתיד".

פלייליסט: משחקי מלחמה, כשהאהבה תחזור, דני חוזר אל הסיפור האמיתי, קו 405, רוקנ'רול, הנרדמים, הצד השני, יש לך מקום, בלילה ההוא התעוררנו, שיטוט ברחובות, עדינה, הקומוניסט, סופשבוע בעיר המורעלת, הקיץ המר, רמז לעתיד.

הדרן: הוא מסתכל בה כל הזמן, פינוקיו בירושלים, זיקוקים על הבוקר, נדמה שישוב.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151309447919654.490762.721654653&type=1

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: