דיווח מהשטח

ספי אפרתי, אייל אבן צור, להקה ופסנתר

מופע במסגרת פסטיבל הפסנתר 2012, ערב ראשון, ספי אפרתי בליווי להקה, מארח את אייל אבן צור, קצת חפירות, קצת תמונות וגם צלילים…מדווח, מצלם ומתעד – יובל אראל.

ספי אפרתי. צילום: יובל אראל
ספי אפרתי. צילום: יובל אראל

כמה מילים חופרות על הפסטיבל…

לפני הרבה שנים, בימי נעוריה, התאמנה זוגתי בשיעורי מחול במסגרת להקת ענבל, במתחם נווה צדק שבזמנו היה מעין בית ספר לבנות נטוש בלב שכונה מלאת עזובה, עוני ואווירה מאיימת, אז נהגתי להגיע למקום על מנת ללוותה הביתה בחשיכה. השנים חלפו והעזובה פינתה מקומה למתחם התרבות ע"ש סוזן דלל בלב ליבה של תל אביב, בשכונה הוותיקה המכילה  כיום את מוקדי התרבות והמזון לבלייני העיר.

פרסומת

לפני מספר שנים הזדמן לי לפגוש בספי אפרתי, כחלק מחבורה המכונה "נוכלי הג'ימבורי" מדובר באסופת נגנים ומוסיקאים, רובם משוייכים לסצנת הרוקנ'רול העצמאי הבועט והמלוכלך בתל אביב, הם ממוספרים והמופעים שלהם מהווים מעין ג'אם אחד ארוך עם הרבה הפתעות ביזאריות בדרך כלל, ספי הוא הנוכל מספר 6, האיש עם הבס, מאוחר יותר זיהיתי אותו כנגן הצמוד לאביב גפן במסגרת התעויט וגם בהרכב הבינלאומי שלו – בלאקפילד, בעבודות מוסיקליות כחלק מלהקת מוניקה סקס ועם גיבור הגיטרה רם אוריון בהרכב בתרי זוזי, מעין מוסיקאי הנוגע גם במיינסטרים הישראלי, גם בשוליים האמנות שמעבר לים ואף משתעשע בחינגות הרוק הפרוע עם הנוכלים…

לכשהבחנתי בשמו של ספי ברשימת המוסיקאים הנכללים בפסטיבל הפסנתר הנוכחי, רשמתי לי להיות שם, את מופע השקת אלבום הבכורה שלו  "להתעורר בארץ אחרת" החמצתי, כך גם מופעים נוספים בסבב. את השירים והעבודות האישיות כבר הכרתי והערכתי, רציתי לראות איך הרוקר הזה מתחבר למסגרת הכל כך ממוסדת, מתורבתת וחסרת התפרעות שמאפיינת את הפסטיבל המתמקד מידי שנה בשנה בשורות אמנים מהמיינסטרים המקומי, רציתי לראות איך הבחור הזה, האוחז בבס כל הזמן, עושה זאת אל מול פסנתר, במתינות, בישוב הדעת, בתבונה שמחוץ לרוקנ'רול…

הגעתי הערב למרכז סוזן דלל הייתה מלווה בכל הזכרונות הללו, מעורבבים ומתחלפים ביניהם לקראת המופע.

פרסומת

החפירה הסתיימה בהצלחה…

ספי אפרתי ואייל אבן צור. צילום: יובל אראל
ספי אפרתי ואייל אבן צור. צילום: יובל אראל

ספי, שהגדיר עצמו באחת ההזדמנויות כילד שמנגן בחלילית, בתגובה לשאלתו של יוד קוטנר שתמה על הרבגוניות בכלי הנגינה בהם הוא אוחז, בס, גיטרה וקלידים, הוכיח הערב כי מצד אחד הוא יודע לרגש בשירים וביצועים הנעטפים בפסנתר וכל הקשור בכך ומצד שני הוא יודע מתי לתת לרוקנ'רול הבסיסי לזרום בעורקיו ולגרום לקהל (או לפחות לחלקו) להתחיל לזוז עם הקצב, רוקנ'רול כבר אמרתי…

המופע שנמנה על המופעים שפתחו את הפסטיבל, בסטודיו A, אולם רחב עם פארקט המשמש בשגרה כחדר אימונים לרקדני ורקדניות להקת בת שבע שמצאה את מקומה במתחם, היה די אינטימי יחסית, כמה עשרות צופים שמלאו את הכסאות זכו למופע שנסב בעיקר בשירי אלבומו "להתעורר בארץ אחרת", אלבום המבליט את ספי כדמות יוצר מקורי במוסיקה העכשווית. במופע כמו גם באלבום, הפסנתר מצוי במרכז הווייתם של השירים, ספי נוגע בשירים המתעדים ומתארים את החיים בכרך הגדול, תל אביב, באופן שונה, והפעם מציגם בעיבודים מוסיקליים מעודנים והרמוניים אך פורעים ופורקים כל עול "תרבותי" בזמן והקטע הנכון, מעבר לשירי האלבום האישי ארח ספי את הזמר- יוצר אייל אבן-צור, שאף הוא השיק לאחרונה אלבום סולו אישי – "לב 1", אין ספק שהחיבור בין שני היוצרים הללו המתהלכים בין השדות הפרועים של הרוק הנכון לבין המסגרות המעודנות של הבלדות והעבודות היותר ממוסדות הציג והציב בפני הקהל ערב של צלילי מוסיקה מיוחד וחד-פעמי, ערב שהתלבש כמו כפפה לפסטיבל הפסנתר במרכז התרבות העירוני.

האות לחגיגה ניתן כשהמוסיקאים בצעו את "תל אביב", זה מעין המנון מבוכה, שיר מחאה, חמשיר צעקה, פזמון זעקה, על עיר והאהבה שיש בה ואין בה לאנשים ולחיים שבקרבה, קצת רוק, קצת היפ הופ, קצת פסנתר, הרבה מלודיה אבל גם גרוב מקפיץ, שעטנז מצויין של צלילים ומילים, עיר ללא הפסקה, עיר ללא התחלה, עיר עם הרבה בעייה..עיר שאי אפשר בלעדיה, עיר שאי אפשר איתה – "עכשיו זה ברור לי – אני לא רוצה לתל אביב… הייתי בורח אם בחוץ היה מי שיקשיב".

מה צריך יותר מכך בפסטיבל המחבר רוקנ'רול עם פסנתר מיושב במרכז הגרעין האורבני ההיסטורי של העיר העברית הראשונה (ואחוזת בית הייתה השכונה של הצפונים דאז…), יוצא החוצה לאוויר הסתיו החמים עדיין, משב קל מרענן את הגוף, ברחבה שאבי מהעירייה (מחלקת המופעים) עובר ומחייך, הערב והפסטיבל נפתחו בהצלחה.

ספי, דני ואייל, פסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל
ספי, דני ואייל, פסטיבל הפסנתר. צילום: יובל אראל

המשתתפים:

ספי אפרתי (התעויוט, בלאקפילד, נוכלי הג'ימבורי) – פסנתר ושירה, אייל אבן צור (נעליים, פורטיס) – פסנתר, גיטרה ושירה, דניאל עבר-הדני (קלידנית, זמרת ויוצרת בזכות עצמה, ולא רק…)- קלידים ושירה, רועי צעדי (immanence) – גיטרה חשמלית ושירה, הדר גרין (להקת אטליז, ירונה כספי) – בס ושירה, עונגי ציזלינג (סיס והאחים הרדיקלים, Men of North Country, רם אוריון ומה לא…) בסקסופון וכלי הקשה, חגי שלזינגר (גיישה נו, החלבות, קרני פוסטל, דניאל רביצקי…) על התופים.

סט ליסט:

יעבור אור, ארץ אחרת, לא תירגע, אתך – בני, שר לה שוב, דצמבר, אוויר, היא תביה שלי, תראי, אני…, הדלת, קול, תל אביב.

הדרן:

גרה ממול, רע.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151219825904654.477522.721654653&type=1

וידיאו – לקראת הפסטיבל

וידיאו – בפסטיבל

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button