פס קול שבועי

שיכוך כאבים זמני…

 Temporary Phase אלבום הבכורה של הרכב הפוסט פאנק Opioids, יש ישראלים שמנגנים אנגלית….

Opioids, משככי כאבים, פוסט פאנק מקומי. צילום: יובל אראל
Opioids, משככי כאבים, פוסט פאנק מקומי. צילום: יובל אראל

Opioids  היא להקה תל אביבית המנגנת חומר מקורי בשפה האנגלית, הסגנון המאפיין אותם הוא פוסט פאנק עצמאי אלטרנטיבי, הלהקה הוקמה  בידי שרון ראובני, סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, הזמרת, וכותבת התמלילים, בעקבות מפגש עם רונילי דובנוב המתופפת בהופעה של דמישן, הן צרפו את יגאל לוי בגיטרה בס להרכב ובשלב מאוחר יותר צורף  ארז משה, גיטריסט, סטודנט במכללת סאונד של יואב גרא.

את צעדיהם הראשונים כהרכב פוסט פאנק בועט החלו במועדון הסלואומשה על חורבותיה של המחוגה 4 בפאתי פלורנטין בשנת 2007 ומשם עברו דרך ארוכה ומייסרת במועדוני השוליים האלטרנטיבים כצימר, לבונטין7 ואוזן בר בתל אביב, תיכון בחיפה ואוגנדה בירושלים ובמקומות נוספים.

פרסומת

החומר המוסיקלי אותו כותבים ומבצעים חברי ההרכב מושפע רבות מסגנון הניו ווייב והפוסט פאנק של שנות השמונים עם פרשנות עכשווית קצת מקאברית אבל די מעודנת.

שם ההרכב מעיד יותר מכל על ההתחכמות המוסיקאלית אותה מגייסים חברי ההרכב לשיטתם – אופיויד הנו כימיקל פסיכואקטיבי הפועל באמצעות קשירה לקולטנים אופיואידים, הנמצאים בעיקר במערכת העצבים המרכזית, בטבע ניתן למצוא את הכימיקל הזה בפרג האופיום כמשכך כאבים, האופיואידים יכולים ליצור תחושה של אופוריה…

עשרת קטעי המוסיקה והשירה שבאלבום, אותם הלחינו חברי ההרכב בצוותא תוך כדי חזרות ועבודה על החומרים, הופקו בידי אורי פרוסט לאלבום שלם, המהווה כשמו שלב זמני בשיכוך הכאב נוגעים   ישירות בכאב, החרדה, תחושת הזעזוע שהם מבקשים לעורר במאזין.

פרסומת

כך השיר הפותח את האלבום – FlatCat, נוגע ברגעי החיים האחרונים של מספר הסיפור ההולך לעולמו בכאב מחריד.

You run over my head | As blood is dripping out of my soul | Just for one moment | I could see it all, I could see it all | Pain | Fills all my body parts | Don’t let it be my last breath | drops of satisfaction | Keep it forever in my chest | Keep it forever in my | You cannot win it all | Agony is everywhere I go | Freezing to the bones | Sympathy does not, exist, anymore

או בשיר השלישי – Pre Mortem (לפני ניתוח שאחרי המוות….) הנוגע בויתור על מאבק החיים, על הנסיון לשרוד. מחריד.

I don’t have to say, I will not stay | I'll just go away, at the end of the day | Before I die, I will not lie | I tried to survive | But I gave up the fight | Give up the fight | Where I can | rest in peace

כך גם השיר החמישי באלבום – Frustrations הנוגע באכזבות, חוסר משמעות ושקרים, גם במקרה זה הכאב נובע מאיזשהו מאבק לחיים בתוך אופל המושך את המספר לשאול העמוקה..

Disappointment within my smile | Meaningless days, unsensible touch | I’m just faking it, it’s all a lie | I’m just faking it, it’s all a lie | I’m just faking it, it’s all a lie | Nauseous from the bottom of my heart | It was rotten from the beginning | I want out

באופיוידס נתקלתי לראשונה במסגרת הליין של לאון פלדמן "לכלוך באוזן" היה זה ערב שהוקדש לנושא נשים, הרכבים מוסיקלים בהם נוטלות חלק נשים, אופיאודס התאימו כמו כפפה ליד, גם זמרת בקדמת הבמה, שרון ראובני, גם מתופפת ברקע – רונילי דובנוב. כך תיארתי בזמנו את המופע של אופיוידס – Opioids – חבורה תל אביבית המנגנת בסגנון הגל החדש ופוסט גותי חשוך, עם הסולנית שרון ראובני, להקת שוליים אמיתית שנותנת בראש לנתיני הצימר בדרום תל אביב….שרון היתה הבת הראשונה שגם ירדה אל הקהל והובילה את הערב למהותו האמיתית של האוזן – חיבור ישיר ובלתי אמצעי בין המוסיקאים לקהל הצמוד צמוד צמוד. במבט ראשון היא נראית כמו בת השכן או התלמידה הטובה אבל לא, היא ממש פרועה.

 הנה קטע וידיאו מתוך חומר שצילמתי באותו ערב, אופיוידס מבצעים את – Flatcat

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: