דיווח מהשטח

ג'ודי ענתבי | חדרים | השקה | תמונע

מופע השקת אלבום הבכורה של הזמרת ג'ודי ענתבי – חדרים,  תיאטרון תמונע, 16.07.2012, 23:00, אורחים –  יהוא ירון, דן תורן. היה, צפה, תיעד ומדווח – יובל אראל

ג'ודי ענתבי, חדרים, תמונע. צילום: יובל אראל
ג'ודי ענתבי, חדרים, תמונע. צילום: יובל אראל

כבר כמה שנים שג'ודי ענתבי נמצאת בעולם המוזיקה בארץ, היא גיטריסטית, יוצרת וזמרת,  המנגנת בהרכבים שונים, מפיקה ומוסיקאית פעילה. ברזומה שלה הלחנת שירים לקולנוע, השתתפות במופעים לצד אריק סיני ודן תורן, השתלמות בסדנאות מוזיקה, קולנוע וטלויזיה חוצות יבשות.

עתה, לאחר ארבע שנים בהן עבדה יחד עם דן תורן על לחנים ותמלילים, לאחר שלוותה בידי יהוא ירון בהפקה  מוזיקלית, עולה ג'ודי ענתבי לבמה עם אלבום בכורה "חדרים".

האלבום "חדרים" כולל 14 שירים הכתובים בכנות מדהימה ועטופים בסאונד יוצא דופן שנוצר משילוב של פולק, רוק, אינדי ואלקטרוני. ג'ודי מביאה איתה סגנון אישי הנוצר בין היתר  באמצעות כיווני גיטרה מיוחדים היוצרים צבע מקורי. היא מרבה להשתמש בלופסטיישן – LOOPSTATION – מכשיר היוצר לופים תוך כדי המופע ונותן תחושה של הרכב מלא למרות היותה לבד על הבמה.

ג'ודי ענתבי בתמונע. צילום: יובל אראל
ג'ודי ענתבי בתמונע. צילום: יובל אראל

ההאזנה לשיריה של ג'ודי מקלפים אט אט את הזהות הפנימית של הזמרת המבצעת, האלבום נפתח בשיר "ימים אחרונים" היא חושפת חדר באלבום, אהבה לבת זוג בדרך ישירה וכנה, מאזכרת את טבח הצעירים בבר נוער, מכאן קופצת ג'ודי שנים אחורה לתקופת שהותה מעבר לים, ל"בוסטון", בהיעף היא חולפת על פני זכרונות, געגועים, תשוקה וערגה, והלאה, בשיר הבא חושפת ג'ודי חדר נוסף באלבום זהותה, "בתוך החדרים", ממשיכה במסע מעבר לים, חופרת ועושה חשבון נפש, בשיר הבא "הנה אני" היא מנסה לדבר אל עצמה, או שלא, אהבה, רגעים קטנים.

ממש באמצעיתו של האלבום, השיר השמיני "בלי עצירה" מהיר, קצבי, רותח ועצבני, רוקנ'רול, המילים מספרות על בריחה מהירה ממשבר שארע, חוסר סבלנות, פזיזות, תזזית, אבל היא נעצרת אל מול האהבה שלה לאהובתה.

כך שירי האלבום עמוסים בתחושות, חוויות, אהבות, תקוות, בחדרים, חדרי חדרים. את הפריצה החזקה היא מבטאת בשני הקטעים האמורים לסיים את האלבום – שקט לבן ורעש לבן. כאן נוגעת ג'ודי ישירות בטכניקת הלופסטיישן, יוצרת צלילים המלווים בחצוצרה ופסנתר, במעבר שקוף עוברת מקטע השקט האינסטרומנטלי לקטע הרעש העשיר במילים – לפני ארבעה ימים | חלמתי עלינו חלום |  שני חדרים נפרדים | אחד לך | אחד לי | החדרים מלאים מים עד התקרה | 21 שניות צלילה חופשית |  אלייך | עיני נעצמות | שטה מעלייך | למעלה | רעש לבן | רעש לבן | ולא שומעים כלום…

אבל בסופו של האלבום מחכה עוד הפתעה, שיר נוסף, 15 במספר, הוא לא נכלל ברשימה, צריך להקשיב עד הסוף ואז הוא מגיח ככה בפתאומיות חושפנית, "הילה שלי", קצר, כול כולו דקה וחצי, הילה שלי | מפריע לה האור בעיניים | אבל היא מוותרת בשבילי | הילה שלי | אומרת שכבר שתיים | היא לא נרדמת בגללי | אל תכעסי עלי | אל תכעסי | עוד לא למדנו את הכל | אל תוותרי עלי | אל תוותרי | עוד לא למדתי לאהוב

ג'ודי וההרכב המלווה, תמונע. צילום: יובל אראל
ג'ודי וההרכב המלווה, תמונע. צילום: יובל אראל

אמש, היתה מין תחושה שכזו, זה יהיה ערב מיוחד, כמו שטף אדם, מהר מאוד התמלא אולם המופעים של תאטרון תמונע בקהל רב, קהל רב, הצוות החל לשלוף כסאות מהמחסן כדי להושיב את האורחים, צפיפות שכזו, חמימה, כבר הרבה זמן לא ראיתי כאן, במיוחד במופע המוגדר כמופע ישיבה.

לג'ודי יש הרכב נגנים מצויין, מימין ומשאל האחים אייל ויובל פיק, הגיטריסטים של Brain Candies הפסיכדלית, התאימו לה כמו כפפה ליד, אייל מקבל חופש פעולה להפליג עם צלילי הגיטרה בלהט האופייני לו, מתן בן צבי מאחור על התופים, הם מהווים את הליבה של ההרכב המלווה את ג'ודי האוחזת בגיטרה, בתחילה חשמלית ובהמשך אוקוסטית, אט אט היא צוברת מוסיקאים נוספים לצידה, הנה עולה בוריס מרצ'ינובסקי עם האקורדיון,  צח דרורי על הפסנתר, צמד הנשפנים עידית מינצר בחצוצרה וקרן יער ונמרוד טלמון בטרומבון, אל כל החבורה הזו מצטרפים כאורחים בהמשך אחד אחד האנשים שהיו לצידה של ג'ודי לאורך העבודה על אלבום, בהלחנה, בתזמור, בהפקה, יהוא ירון ודן תורן, הם מצטרפים גם לביצוע שירים מהאלבום, יהוא, איך לא, מביא גם את "הנמלים הקטנות" שלו…תורן מצרף שניים –  "חתול אחד" ספוקן וורד, ו"אימפריות נופלות", האחרון בנימת אקטואליה חברתית..

ג'ודי והלופסטיישן, לבד. תמונע. צילום: יובל אראל
ג'ודי והלופסטיישן, לבד. תמונע. צילום: יובל אראל

12 שירים מהווים את מעטפת המופע, האחרון הוא "שקט לבן\ רעש לבן" יש כאן מעין פראפרזה על שירו של לו ריד – White Light / White Heat, השיר שפותח את אלבומה השני של מחתרת הקטיפה, אמנם ריד עוסק ביציאה אל האור לאחר לילה של צריכת סמים באולפן, גודי לעומתו עוסקת ביציאה מהחדרים הכמוסים עם אהבה החושפנית.

ואז מגיע רגע ההפוגה, כולם יורדים מהבמה לקול תשואות קהל, ג'ודי חוזרת כעת לבד, רק היא והגיטרה וקופסת הסימפולים הלופסטיישן, כעת ג'ודי מנגנת גרסת מחווה לשירם של גוטייה וקימברה – Somebody That I Used To Know, זהו שיר אהבה לבן זוג שהיה ועזב, גודי בונה אט אט את הצלילים, חוויה. עכשיו היא מבקשת מעידית ויובל לחזור לבמה, היא כמעט מסיימת, עם השיר הפותח את האלבום "ימים אחרונים", עוד חדר נחשף לו…

את הסיום למופע העשיר הזה מנגנת ג'ודי עם כל האורחים והנגנים "האגם הנעלם", השיר היחידי באלבום המספר על קבוצה ולא זוג, על טיול הרפתקאה בעקבות אגם חורפי בין פרדסים ושדות אי שם נתניה וחיפה, זכרונות נעורים..

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151022565964654.447192.721654653&type=1&l=e89c732168

וידיאו

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close