דיווח מהשטח

רוטציה, השנים המוגזמות, פסיכדליה …

מופע לילי מאוחר, להקת רוטציה, אוזן בר, רביעי, 28.12.2011, 23:30, היה, שמע, האזין, זע, צילם וגם כותב – יובל אראל ל"חדשות המוסיקה" ו"הבלוג של יובל אראל".

אורטל ומתן, רוטציה, אוזן בר. צילום: יובל אראל
אורטל ומתן, רוטציה, אוזן בר. צילום: יובל אראל

להקת רוטציה הוקמה לפני כשלוש שנים על ידי מספר סטודנטים במכללת הד למוזיקה עכשווית בתל אביב. הלהקה משלבת בשיריה סגנונות פ'אנק, פסיכדליה ומוזיקה משנות השבעים. בשירים המלאים באנרגיות וטקסטים חדים ושנונים.

חברי הלהקה הם אורטל אילייב הזמרת, מתן "כושי" שחר בגיטרת בס, איתי זכרי מנגן על  קלידים, פרפיסה, מלודיקה ופנדר רודס. יוגב ברק על מערכת התופים, עידו בר אור בגיטרה חשמלית ורז לנדצמן נושף בטרומבון.

רוטציה, נושפים פסיכדליה, אוזן בר. צילום: יובל אראל
רוטציה, נושפים פסיכדליה, אוזן בר. צילום: יובל אראל

לפני מספר שבועות הזדמנתי ביום שישי אחר הצהריים למרתף המוסיקלי של ריהאב ריאליטי קלאב בכרם התימנים, מנחת שישי עם צביקה לורבר – Tzvika Force, בסוף המופע פנה אלי אחד מאנשי הצוות במקום ודחף לידי אלבום מוסיקה ואמר לי "תקשיב לו, תאזין, ותיצור איתי קשר", תוך כדי רשימת כתובת מייל. האמת, בפעם הראשונה שהאזנתי לאלבום, בדרכי חזרה מאותו מרתף מוסיקלי לא התחברתי, המוסיקה נשמעה לי בהאזנה ראשונה כמעין צלילים ידועים, מוכרים, שכבר התנגנו להם באוויר, הנחתי את האלבום ברכב, ושכחתי ממנו.

אחרי יומיים, בדרך למשרד האזנתי לאלבום בשנית, הפעם הצלילים תפסו אותי, התחלתי להבחין ביכולות המוסיקליות הטמונות כאן, עתה זה נשמע אחרת לחלוטין, תארו לכם מסעדה, יוקרתית במיוחד, השף הראשי ניגש אל שולחנכם ומניח קערה המלאה במגוון רחב של מיני מאכל, מתובלים בקשת רחבה של טעמים, ניגודים המשתלבים זה בזה, משאירים טעם ענוג, חמצמץ ומתוק בעת ובעונה אחת, רבדי מליחות עם קורטוב של חריפות נדירה, כך חשתי בזמן הנסיעה. באותו יום בערב, שבתי והאזנתי לאלבום, עתה הצלילים כבר היו מוכרים לאוזן, הטעמים השתבחו עוד יותר, הבנתי כי נפלה לידי חוויה לא שגרתית בכלל.

בואו, האזינו לאי.פי. מתוך האלבום "השנים המוגזמות"

הבנתי כי מדובר בהרכב שהוא מעין סמוי מהעין, אולם בעל יכולות ביטוי מוסיקליות נדירות ואדירות, היה לי ברור כי אני חייב לחוות מופע חי של ההרכב הזה. ההזדמנות לכך נתנה לי אמש, באוזן בר.

רוטציה, איתי ועידו, אוזן בר. צילום: יובל אראל
רוטציה, איתי ועידו, אוזן בר. צילום: יובל אראל

בדרך כלל מופע שני באוזן בר מתחיל בסביבות השעה עשר וחצי וצפונה, אמש החל מופעה של להקת רוטציה הרבה אחרי השעה אחת עשרה ולא באשמתם, עדי כהן, הזמרת שהופיעה לפניהם זרמה עם שיריה עוד ועוד, אני המתנתי בסבלנות על הבר צופה בה במסך הפלסמה הגדול, בונוס לא רע לקראת המופע אליו הגעתי. וכך לקראת סוף היממה פונה השטח לטובת חברי להקת רוטציה, לקחתי את עצמי לאולם הצפייה הצמוד לבמת המופעים, הווילון המפריד עדיין היה סגור, חברי הלהקה נעמדו מחובקים ביחד, רוכנים עם ראשיהם ומשמיעים המהום אחד ארוך, מעין אוווווווווום, להרגיע את הנשמה, לרכז ולחדד את החושים וקדימה לבמה!

בין השירים שנוגנו, וכולם היו טובים ומדליקים, נתנה ההזדמנות לכל נגן להפגין את יכולתו כוירטואוז וכחלק מפאזל מוסיקלי שלם, תפסו את אזני שני קטעים היותר אינסטרומנטליים, את הראשון, הנקרא "כיף במדבר", מעין חווית שאנטי ארוכה עשירה בצלילים המעבירים את ההוויה המדברית, דקלים, מחצלות,  מישורי ארגמן וים טורקיז החזירו אותי עשרות שנים אחורה לתקופת שהייתי בדרום סיני…גם הקטע השני, "ריף בנגקוק" מעין מסע למזרח הרחוק אפוף בחומרים משכרים, מרמז על מופע מוסיקלי כל שהוא אי שם, קטע שהפך לשוס כאשר הצטרף אל הנגנים, אחד, שאלתיאל, רסטאפרי עטור צמות זהובות שאחז בכינור והצטרף למוסיקה, עמד ממש לידי, חשתי את הווייב במלא עוצמתו, שערוריה.

שאלתיאל, כנר בהפתעה, רוטציה, אוזן בר. צילום: יובל אראל
שאלתיאל, כנר בהפתעה, רוטציה, אוזן בר. צילום: יובל אראל

הם ממשיכים לנגן אל תוך הלילה, כעת עידו בר אור יורד אל הקהל עם הגיטרה החשמלית בידו, שטיק ידוע ומוכר אך תופס מחדש בכל הזדמנות, הוא מנגן אל ובין הצעירים שממלאים את המרחב באולם, הם מרקדים סביבו מתלהבים ושמחים, חגיגה.

לקראת סיום הערב מכריז איתי זכרי הקלידן על קטע מחווה, ככה כחלק מההדרן, "חנטריש שלוש ורבע", מחווה לדני בן ישראל, מחלוצי הפסיכדליה בשנות השבעים בארץ, זה היה כל כך ברור טבעי ומתבקש, הרכב שמאמץ את הסגנון הפסיכדלי החופשי כאמירה. ואני חייב כמה מילים על "חנטריש" –  האלבום הזה, שיצא בסוף 1970, היה הדבר המוטרף ביותר שיצא בארץ. את דני בן ישראל, האדם המוזר והמוכשר שעשה את האלבום המהפכני הזה מלווים חברי להקת הבמה החשמלית, עם הגיטריסט שלמה מזרחי, שכונה "ג´ימי הנדריקס הישראלי",  האלבום נעלם מהמדפים למשך שנים. ורק בשנת  2001 הודפס מחדש בפורמט של תקליטור במהדורה מוגבלת של 1000 עותקים בלבד. אלבום נדיר, פסיכדלי ואוונגרדי. דני עצמו התארח לאחרונה בקולה קמפוס, אצל אסף קפלן בשחראזדה, גם רוטציה ביקרה שם…

ועכשיו רוטציה מחזירה את מכונת הזמן לפעולה, האולם והקהל נוסקים בחזרה לשנות השבעים, איתי מתחיל לשיר –

איזה בררה, איזה חנטריש.
הו כפרה, די כבר עם חשיש.
כבר מוקדם בבוקר, רוצים לישון,
לא רוצים פגז ולא רימון.

הו כפרה, די כבר עם חשיש.
מה יהיה הסוף איתך? עשי קצת נחת להורים.
את הרי סטודנטית, יש לך פול שיעורים.
לא לא לא לא לא לא

את היית כל כך מתוקה בגן ילדים.
כמו בובה קטנטונת ישבת לרגלי העצים.
היית מתמסטלת מחלב ודבש.

איזה בררה, איזה חנטריש.
הו כפרה, די כבר עם חשיש..

וכעת, עוד שיר אחד לסיום, הם מבצעים את שפרה, אחד השירים הצלולים, ברורים שלהם, תיאורי זמן ומקום, פאנקי מיוסיק טו טרן מי און…

שניות ספורות אחרי שירדו חברי ההרכב מהבמה אל מאחורי הפרגוד באולם הקולנוע הצמוד חזרו והתחבקו במעגל, אוווום! אחד נוסף לשחרור האדרנלין ששטף אותם.  ואתם – פשוט היכנסו לגרוב ולסאונד הייחודי של הרוטציה למוסיקה המקורית בסגנון פאנק-רוק פסיכודלי, חפשו אותם, את האלבום שלהם, את מיקום ההופעות שלהם, לכו על זה…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150482915439654.386188.721654653&type=1&l=b110dc2112

וידיאו – רוטציה – ריף בנגקוק

וידיאו – רוטציה – חנטריש שלוש ורבע, מחווה לדני בן ישראל

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close