נילי פינק במפעל הטקסטיל הנטוש

מופע השקת אלבום בכורה, נילי פינק, מפעל הטקסטיל הנטוש, בר יוחאי 7 ת"א, צמוד לבית הקפה. 22:00 יום חמישי 17.11.2011. היה, דילג בין השלוליות, התחמם מול "מדורת הגטו", שמע, ראה, טיפס ותיעד מכל זווית – יובל אראל.

נילי פינק, זמרת-יוצרת, גיטריסטית וכנרת, החלה את דרכה המוזיקלית על הבמה לפני כחמש שנים עם תום לימודיה בבי"ס למוזיקה 'רימון', שם הכירה את הנגנים רועי צעדי, בועז שר שלום, ומאוחר יותר את רן לב ארי אשר ליוו אותה בסיבוב ההופעות הראשון ולבסוף גם השתתפו בהקלטת אלבום הבכורה.

הנגינה הייחודית יחד עם ההגשה הכנה מאפיינים את הופעותיה של נילי בגיבוי בצלילי גיטרות, לופים וסאונדים אלקטרונים עוררו עניין רב בקהילת חובבי מוזיקת שוליים, ובמהלך הזמן צברה לה קהל אוהד ונאמן.

ביוני 2009, לאחר כשנתיים של הופעות ברחבי הארץ במועדונים ופסטיבלים שונים, נכנסו נילי ולהקתה להקלטת אלבום הבכורה בהפקתו של אור בהיר מלהקת אטליז באולפני 'אנובה'. באחד מימי ההקלטות, התארח באולפן שוקי גולדווסר, הבעלים של חברת התקליטים 'אנובה' שגילה עניין רב בנעשה, וביקש לשמוע את האלבום הסופי לכשיהיה מוכן. (הסיפור הזה עוד יחזור בהמשך הכתבה…)

כיומיים לאחר שנמסר אליו האלבום להאזנה, באוקטובר 2009, הוזמנה נילי להצטרף לשורת האומנים החתומים בלייבל האלטרנטיבי 'אנובה'  – איזבו, עמית ארז, רות דלורס וייס, איטליז, נקמת הטרקטור ועוד.

במהלך שנת 2010 הספיקה נילי ליטול חלק בפרויקט "מסע אספלט" מבית קולה קמפוס, אוסף שירי סשה ארגוב בביצועים חדשים.

באותה שנה הוציאה נילי שני סינגלים מאלבומה. הראשון, 'מתה לבד' שזכה לשבחים מצד מבקרים ולמספר השמעות בתחנות השידור, והשני 'מה שלא צריך' שהיה שיר השבוע ברדיו אזורי. לאחר שחרור הסינגלים, החליטה נילי לקחת חופשה ועברה להתגורר מספר חודשים בברלין, שם הופיעה עם שיריה העבריים מהאלבום, נחשפה לאומנות ואומנים חדשים מתחום הוידיאו ארט, אומנות פלסטית וצילום.

לכשחזרה לארץ השקיעה נילי את כל מרצה לחבר בין מוזיקה לבין אומנות, על ידי יוזמה והפקה של פסטיבלי אומנות ומוסיקה ("פסטיבל שביל המפעל", "התוצרת") שבהם כמובן גם השתתפה וכמו כן החלה לעסוק בעצמה באומנות ויזואלית, וערכה שני קליפים שצולמו באולפן של אנובה, נילי אף הספיקה לשתף פעולה עם אמנים רבים בתחום – רוקפור, יהוא ירון, טליה אליאב, עינב ג'קסון כהן, הילה רוח, כגיטריסטית עם אלי רוזן, תמר קפסוטו, ענת אסתר חיטמן וככנרת עם שחר אבן צור ואלי רוזן

לאחרונה העלתה נילי מופע אלקטרוני שמגיש את שירי האלבום בכסות אלקטרונית מינימליסטית בלוויית שניים מנגני ההרכב, הגיטריסט רועי רגב והקלידן איל לנזיני, שרץ במקביל להופעות הלהקה. מראשית דרכה ועד היום ההרכב שלצידה עבר לא מעט שינויים וכיום, כשהיא מלווה בהרכב העשיר והמגובש ביותר, נילי מגישה את אלבומה לעולם

אמרו לי  שהמופע יערך במפעל הטקסטיל הנטוש ברחוב בר יוחאי, ליד בית הקפה, החלל הלא שיגרתי הזה שהיה בעבר מפעל טקסטיל שנסגר לפני שנים והיום הוא רק מפלצת בטון הוא בדיוק הנוף העירוני שהיווה השראה לכתיבת כל השירים באלבום לכן זה אך טבעי שיוגשו במקום הכי אותנטי.

האמת, כל הסביבה שם נראית קצת נטושה, בבוקר האזור מהווה מרכז למתקני וסוחרי אופנועים, בערב…סביבה חשוכה. הגעתי, בית הקפה, שלום, ערב טוב, ובחלק האחורי, האולם נפתח אל תוך חלל אורבאני, המזכיר סרטי פעולה, היכן שמתכנסים חברי הכנופיה לסגור חשבונות, קירות חשופים, תקרות גבוהות, בטון, מדרגות ללא מעקה, ברזלים, ובמרכז, מעל חדרון אטום, על גגו, זרקורים חמים משקיפים לעבר כלי הנגינה, נרות קטנים מסמנים את המדרגות אל על, בשולי האולם הענק, חבית חלודה, פועל זר דואג להבעיר בה בולי עץ, לחמם את האוויר הקריר בעוד השמיים מטפטפים.

הקהל מגיע אט אט והמקום מתמלא, כמה עשרות, חברים, אוהבי מוסיקה, עמיתים לדרך ולהפקה. המופע מתחיל.

צלילי הגיטרה של נילי מתחילים לנסר את האוויר, הקור הנושב בחוץ מתחיל להתחלף בווייב חמים, הסיטואציה משונה במקצת, הקהל נפרש בחצי גורן אל מול החדרון שעל גגו עומדים הנגנים, הראשונים מותחים ראשיהם לעבר הגגון, להיטיב לצפות במופע, נילי ניצבת בחזית אל מול הקהל, הנגנים טיפה מאחור, גיטרה חשמלית – רועי רגב, קלידים ומחשב – איל לנזיני, בס –  ניר לייסט ותופים – אלון לדר. אורות אדומים שוטפים ומאירים אותם. מוסיקה.

נילי פותחת עם השיר הראשון מתוך האלבום, "מה שלא צריך" – לא אין סיבה|  נשטוף את הזיעה | עדיין לא קרה | אין דאגה, נכנס לתוך בועה | רחוק מכל השאר… קולה הצלול והנקימרחף מעל הצלילים, משרה אווירה בוטחת לשיר המתעד אווירת מלחמה אותה פוטרת נילי במשחקי ילדות תמימים מתחת לשמיכת האוהל בסלון.

נילי ממשיכה עם השיר "קר כקרח" – קר כקרח | לא שביר בכלל | הוא ליבי, מחמדי | בן זוגי לעד… כן, שיר אהבה תשוקה ונאמנות, נילי ניצבת לה במרומי הגגון התעשייתי, נדמה כי עוד רגע תעוף מעל הקהל, הגיטרות נוקשות בעוצמה, קצב מתכתי, קטע סולו חד וקורע את האוויר.

אני מטפס על גגו של מחסן סמוך, על סולם ארוך, בזהירות, לאט לאט, לא מחפש ריגושים, רק זווית צילום טובה, מכאן הכל נראה אחרת, הקהל נשקף מלמטה, עיניו צמודות אל הגגון שממול, שם, בינות לעמודי הבטון ניבטת, שרה ומתנועעת בקצב המנגינות נילי פינק, כעת היא שרה "מתה לבד" – אני מתה לבד איתך | כל פעם קצת | כל נשימה שלך  | לוקחת לי אחת | עוד עלה שיבש | נופל ולא יקום חדש… גם כאן ניכר הצליל המתכתי הנוקשה מה המלווה את השירה.

נילי עושה אתנחתא בין השירים, מוצאת את הזמן לפרגן ולהעניק תודות לאלו שעמלו עימה וסביב האלבום, תודה מיוחדת לגיא ביבי שעיטר בציוריו הנאיבים מה והקסומים את העטיפה והחוברת המצורפת, לצוות מ"קסטה" שעמל ושקד לקידום בשטח ושוב המופע ממשיך, לתפוס מחסה, לשמור על עצמי | להתעסק בשלי | לא להתפתות | לרוץ בין הטיפות| הרוח תשתנה| תביא איתה רעות | האות כבר ניתן | להתכנס, להתחבא... מתחת למילים ממשיכה המוסיקה להכות בקצב. חם, חם במפעל הטקסטיל הנטוש.

המופע ממשיך, שיר רודף אחר שיר, נילי נותנת מופע אמיתי, עם כל המניירות של זמרת, גיטריסטית, רוקנ'רול וכתיבה מולחנת. ושוב היא מוצאת פסק זמן בין השירים, מבקשת להודות לבית "אנובה", נילי מספרת את סיפור ההקלטה באולפן, את התעניינותו של שוקי גולדווסר במוסיקה, את בקשתו להתרשם ישירות מהתוצר המוגמר וההחלטה לצרפה למשפחת הלייבל המורחבת, זו הזדמנות גם שלי לתת מילה טובה ואף יותר ל"אנובה", כן, אני מודה, אלבומים רבים שאהבתי ואספתי, באים מהבית הזה, נדמה כי יש כאן עין חדה ואוזן כרויה, לדעת לסמן, להוביל ולהגיש לאוזני המאזינים מבחר הרכבים מוסיקאלים מצויינים, הרכבים העושים כבר חייל בארץ ובעולם הרחב.

נילי מבצעת את השיר "אין בי", הוא מתחיל אט אט ובשקט, ברקע אפשר לשמוע את פצפוצי העצים הבוערים מאחור בפח האשפה, עם השיר המוסיקה מתחילה להתערסל, שוב הגיטרה מיבבת אל תוך החלל האורבני המוזנח, צלילים חותכים את האוויר, יוצרים ציפייה.

השיר הבא, "חום גוף", האורות האדומים המציפים את מקום מושב הלהקה יוצרים מעין הילה בגבה של נילי, שיר אהבה, רומנטי וקסום, מפעפע באוויר, מזכיר לקהל את היכולות של נילי, בכתיבה, הלחנה והגשת שיר איכותי.

אנחנו מתקרבים לסיומו של המופע, "ככה זה", אז מה אתה אומר… יש נוגות מסוימת בשירתה של נילי, אולם היא משתלבת יפה מאוד בעטיפה המוסיקאלית, קצת תמימות לצד תובנה ומעין תוכחה.

כתריסר שירים התנגנו הערב, המופע מסתיים, אט אט הקהל מתפזר, נילי מחכה ביציאה, מחייכת לכולם, משל הייתה זו מסיבת יום הולדת, ואולי בעצם כן, חגיגה להולדת האלבום, אפשר כעת לחוש אותו ביד, לעלעל בחוברת המצורפת ולהתענג בנחת מהשירים שוב, באוטו, בדרך הביתה.

האזינו לאלבום, רכשוהו באופן מקוון:

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150395364249654.374535.721654653&type=1&l=745e0f99c3

וידיאו…