דיווח מהשטח

הקליק עדיין לא רוצים להיגמל

הקליק, חוגגים 30 שנה לאלבום הבכורה, ליל רביעי 15.06.2011 מועדון בארבי, תל אביב, היה, שמע, ראה, כתב וצילם – יובל אראל.

דני דותן בתיאטרון המדרגות, צילום:  דרור לוי
דני דותן בתיאטרון המדרגות, צילום: דרור לוי

עדות ראשונה:

שנת 1981, אני חייל משוחרר, אחרי שלוש שנים במפרצי החולות הזהובים והמים התכולים של שארם א שייח, בתל אביב החיים סובבים סביב קולנוע דן, קולנוע פריז וקולנוע תל אביב, על הפינגווין והליקוויד עוד לא חלמו, בבוקר גולש בים ומשתדל לבלות כל ערב, המועדונים של אז נגנו דיסקו, היי אנרג'י…

פרסומת

רחוב דיזנגוף המיתולוגי לקראת תרדמת ושקיעה…מתוחם בצפון בתיאטרון האוונגרדי של ניקו ניתאי ליד הכיכר ובדרום בתיאטרון המדרגות ממש בפינת השדרה, הבאז מספר על להקה חדשה, רוק עכשווי, מעין פאנק, עם הרבה שחור, הם כבר הספיקו להופיע בקולנוע פריז, הערב ינגנו בתיאטרון המדרגות, אני מגיע, אנשים לבושים בשחור, יורדים צפופים במדרגות, המרתף השחור מחזיק יציע עם ספסלי עץ, משל היה אחרון מגרשי הכדורגל בכפר בדואי בצפון. ממול, על הבמה מערכת תופים אדירה, כמה צינורות צול וחצי של ביוב מככבים מאחור, מרתף או לא מרתף…

כן, היה מתח באוויר, ואז הם עולים לבמה, הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג, ענק שמנמן בעל עיניים ענקיות, כל הערב הוא פקח אותן לרווחה, מפלפל בהן משל היו פנסי תאורה, התיישב על מערכת התופים, עובד אפרת (עם שערות על הראש) בגיטרת בס ואלי אברמוב, גיטרה חשמלית, מתחילים לנגן, משום מקום קופץ בחור רזה, שיער ראשו שחור וקופצני, שפתיו משוחות בליפסטיק שחור, דני דותן. והם מנגנים, והם שרים, "גולם", "אינקובטור", "מסטיק פלסטיק", "שעת הזאבים" ועוד. הכל יצא לאחר מכן באלבומם הראשון – "אמא אני לא רוצה להיגמל".

גו גו גו גולם

פרסומת

בן לתכנית שתוכננה מזמן

בחדר המראות המעוותות

בן לאהבה כושלת

בין שתי נשמות מתות

גו גו גו גולם

נוצרת בטעות וכך אתה חי

וכך אתה תמות

נוצרת בטעות של אבחנה

בין איכות לבין כמות…..

בערך שנה לאחר מכן, רחוב שנקין מתחיל להיות הביצה של תל אביב, מקומונים צצים בכל קיוסק, במועדון חדש בשם פינגווין יש ברמן ששמו שולץ, על הבמה מופיעה להקת "שלום הציבור" שמאוחר יותר משנה את שמה ל"משינה" והשאר היסטוריה.

דני דותן, 30 שנה אחרי, צילום: יובל אראל
דני דותן, 30 שנה אחרי, צילום: יובל אראל

חוות דעת מומחה

להקת הקליק נוסדה בשנת 1980 על ידי דני דותן ואלי אברמוב, שני ירושלמים אשר הגיחו לתל אביב. הקליק נוסדה כלהקת "גל חדש" ישראלי. תקליטה הראשון "אמא אני לא רוצה להיגמל" היה למעשה אלבום אופרת רוק בו מוצגים חייו הצפויים של אדם מטרום הלידה שלו עד אחרי המוות. תיאורים שכללו ניוון, עזובה ועצבות קודרת.

שנתיים מאוחר יותר הצטרפה רונה ורד (כרומוזום, היחידה לטיפול נמרץ) הקלידנית ללהקה והם הפיקו את האלבום השני – "עולם צפוף" שכלל כמה להיטים כמו "כל האמת", "אל תדליקו לי נר" ו"הי ילדון" שהיה השיר הראשון בו נתנה התייחסות לתופעת ההומוסקסואליות. הלהקה שתכניה היו אנטי חברתיים הספיקה להופיע בקולנוע דן ואף בירושלים וחיפה, אך מרוץ החיים הוביל להפסקת הפעילות.

בשנת 1988 חברי הלהקה התאחדו למספר הופעות במועדון "זמן אמיתי", הקהל מילא את האולם עד אפס מקום שלוש פעמים, האיחוד הוביל להפקת אלבום מהקלטת המופע. אני שמח להכריז שיש לי עותק ממנו.

בשנת 2002 הוציאו לאור קופסת אספנות עם תקליטורי האלבומים ראשונים ועוד אחד עם כמה קטעים נדירים. שנתיים לאחר מכן יצאו לסיבוב הופעות נוסף יחד עם הקלידנית יסמין אבן. בשלהי שנת 2006 הלך לעולמו המתופף ז'אן ז'אק גולדברג לאחר מחלקה קשה.

לפני מספר חודשים חזרו חברי הקליק להופיע, כלהקת חימום למופע של להקת ."באזקוקס" בבארבי, ההופעה קצת חרקה אך היוותה סמן לחידוש הפעילות. אם זה באמת מעניין אתכם אז יש כאן לינק – דני דותן בגוף ראשון מספר לקוראי עכבר העיר על ימיה הראשונים של הלהקה.

הם מחליטים לחדש ימיהם כקדם, מפיקים אלבום עם הקלטות נדירות, עוד סיבה למסיבה.

שעת הזאבים, חגיגה בבארבי, צילום: יובל אראל
שעת הזאבים, חגיגה בבארבי, צילום: יובל אראל

עדות ראיה, עדות שמיעה

יום רביעי בלילה, שעת הזאבים הולכת וקרבה, אפילו הירח נעלם לו בליקוי, כאילו וידע מה צפוי להתרחש כמה עשרות אלפי קילומטרים מתחתיו, כאן בהרצל פינת קיבוץ גלויות, לקראת המופע נרשמת תנועה ערה של אנשים, חלקם הגדול כבר לא ילדים, שיער מאפיר או סתם קרחת, כרס תופחת, נשים שהיו פעם נערות רוקנ'רול, מגיחים מהסמטאות הסמוכות, כולם מגיעים למקדש הרוק מועדון בארבי.

קצת אחרי השעה עשר וחצי עולים חברי להקת החימום, נערות ריינס, לתשואות הקהל מגיב הסולן, "לא אנחנו לא הקליק", עם כל הכבוד, איש לא חשב אחרת.

הקהל ממשיך לזרום פנימה, הוילון של אגף הקולטורה ז"ל הוסט הצידה, לפנות רחבה נוספת לצופים.

סוף סוף הם עולים לבמה, הקליק, עובד אפרת על הבס, אלי אברמוב בגיטרה חשמלית, את מקומו של ז'אן ז'אק גולדברג המנוח מאחורי עמדת התופים, תופס עודד פרח. המוסיקה מתחילה לקול תשואות הקהל המתקרב לבמה, האורות מבליחים, משתלבים בהבזקי המצלמות הרבות, הנה הוא עולה לבמה, דני דותן, האיש, כבר לא ילד, בבגדים שחורים וקסקסט לבן, משל היה גנגסטה.

דותן פותח את המופע עם המסיבה של ישראל, השיר הראשון מתוך אלבום האי.פי החדש, ההקלטות הגנוזות:

ברוכים הבאים למסיבה של ישראל

באתם לרקוד כמו בובות על חוטים

אזרחים אהובים של השכול והתופת

רוקדים ביחד עם כל המתים

אם לא תפסיקו ללכת עיוורים

הדרך תהיה רק רפש וקור

על כל חיוך תשלמו בקורבן

גם אם לא תסתכלו לאחור….

הקהל כבר דלוק, מול הבמה הם קופצים, מתקרבים, המצלמות נשלפות, סמרטפונים, אורות תכולים, לתעד, לתעד, לא כל יום מראה שכזה נגלה לעין, אחרי שלושים שנה, עם כמה קילוגרמים מיותרים אבל עדיין הוא קופץ, אפילפטי, סהרורי, מעת לעת אוחז בבקבוק מים ושופך את תכולתו על ראשו המבריק, מזיע, נרגע, וממשיך הלאה, אנרגיות חזקות, כשאתה מביט על הקו הראשון בבמה אפשר לזהות מבעד לשנים את הנער ההוא, חבריו יותר רגועים, מתונים, הם שומרים על שיווי משקל, אולי הגיל, הניסיון, הוותק, נותנים את האנרגיות בנגינה.

דותן יודע לנהל את הקהל שלו, להדליקם במילה, בתנועה, והקהל המבוגר נשבה, כמו אחרי החלילן מהמלין, הוא מריע, מרקד, מנופף בידיו, חוזרים שנות דור אחורה, גם הצעירים יותר מתלהבים, אלו שטרם נולדו כאשר שירים כמו "אמא אני לא רוצה להיגמל" או "שעת הזאבים" ו"סוחרי הצביעות" נוגנו במועדונים אפלים בתל אביב.

הם ממשיכם בשירים נוספים מתוך האלבום החדש, "בין הקברים לפרפרים", "משומש", אותו הסגנון הידוע והמוכר, קודר, חיים שחורים, בשוליים, מקאבריים.

המופע לקראת סיום, הוא מסתמן באחד הלהיטים הגדולים של הלהקה מתוך אלבומם השני – "אל תדליקו לי נר"

לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא

לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא

את מה שכתבתם כדאי לכם למחוק

צוחק מי שצחק – אני רוצה לצחוק

לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא

לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא…

הקהל שבוי לחלוטין, מיוזע, רטוב, בקדמת הבמה כבר מסתמנת רחבה ומעגל פוגו, לא יאומן, הצעירים למדו מהזקנים, אפשר לחשוב שחזרנו לקולנוע דן….ואז הם יורדים מהבמה, מחיאות כפיים מלוות אותם דקות מספר, שוב, הם חוזרים להדרן משולש – הלהיטים בהא הידיעה של הקליק, שירים שנרשמו כנכס צאן ברזל בסצנה התל אביבית לדורות: "גולם", "אינקובטור", זהו, דני כבר גמור, הוא מבקש לרדת פעם נוספת מהבמה, אין מצב, עד שלא ישלימו את הפאזל המוסיקלי!! הם חוזרים שוב, הפעם לבצע את אחת מהיצירות המושלמות שלהם – "איגו אינטריגו – כל האמת".

משהו מתרוצץ ולא מוצא מקום

משהו מתפוצץ רוצה להיות אדון

משהו מתביש בורח לפינה

משהו מתיאש נתתי לו עוצמה

לידידו האיגו כבר לא אמיגו

לא זה לא מדאיג אותו להיות צפוי, תלוי

כי אין לו כח למחוק הכל או סתם לשכוח

כי אין לו שקט מספיק לקחת או לתת את

כל האמת ורק אמת

אינטריגו חי באיגו מת ..

זהו, סופית, המסיבה הסתיימה, הקהל מתחיל לנהור החוצה, חלקו מתעכב ליד דוכן המכירות, עותקים ספורים נותרו מהאלבום החדש, המסופרר. שריד אחרון להקלטות עם ז'אן ז'אק גולדברג המנוח. למעלה בשמיים הירח משחק עצמו לדעת עם שרידי הליקוי האחרונים, אנשים שולפים מצלמות, מותחים צוואר למעלה, מנסים ללכוד את המראה במצלמה, שעת הזאבים כבר אמרתי? לילה טוב.

והנה כאן האלבום החדש להאזנה\רכישה

תלחצו לצפייה בגלריית תמונות מההופעה בבארבי

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150216033549654.332211.721654653&l=c71c2c43b8

אלבום תמונות נדיר מאחת ההופעות בתיאטרון המדרגות. צילום: דרור לוי

http://www.facebook.com/media/set/?set=oa.10150205724129667

כתבה אודות המופע בעכבר העיר, התמונות שלי

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,405,209,61410,.aspx

סיקור בתמונות ווידיאו באתר "חדשות המוסיקה"

http://www.music-news.co.il/artGallerySingle.asp?galleryId=26&artId=1342

הקליק, חוגגים 30 שנה לאלבום הבכורה, בבארבי

וכאן מוצגים קליפים שצילמו גולשים במהלך ההופעה, כך ניתן להתרשם מהזויות השונות אודות ההתרחשות על הבמה ובתוך האולם. כל הזכויות שמורות להם\הן 

הקליק – אינקובטור, צילום: נעמה גולד

הקליק – כל האמת, איגו אינטריגו, צילום: נעמה גולד

הקליק – גולם, צילום: דרור לוי

הקליק – אל תדליקו לי נר, צילום: שחר לב

הקליק- דני דותן מציב מטרות (אחרי כיבוש הבארבי), צילום: שיר אלוני

הקליק – עם יסמין אבן- לא צריך שתדליקו לי נר, צילום: שיר אלוני

הקליק – אינקובטור, צילום: אלעד אלון

הקליק – לא צריך שתדליקו לי נר, צילום: אלעד אלון

הקליק – לא צריך שתדליקו לי נר, צילום: ז. שיינר

הקליק – כל האמת איגו אינטריגו, צילום: "אל אחד לכולם"

הקליק – לא צריך שתדליקו לי נר, צילום: בועז שפריר

הקליק – כל האמת איגו אינטריגו, צילום: אלה יב

הקליק – גולם, צילום: ערן סילגול

הקליק – אל תדליקו לי נר, צילום: "איציק גרפל"

הקליק – כל האמת איגו אינטריגו, צילום: לארי לייבוביץ

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button