לרוץ עם כל הג'אז ועוד…

פסטיבל הג'אז של העיר תל אביב 2016, רביעי, חמישי במתחם הסינמטק, הופעות, צלילים, מראות, יובל אראל שוטט בין האולמות.

לפני כמה עשורים הרימה חבורת משוגעים לדבר פסטיבל למוסיקת ג'אז בתל אביב, אולם האירועים הגדול של מלון הילטון בתל אביב היווה את משכן הבית ואכלס קהל רב שביקש לחוות גם בתל אביב את שטעם מעבר לים (את הפרויקט ההוא הפיקו כמה דיילים שנשמו את הצלילים ורצו אותם גם בעיר העברית הראשונה). הזמן עבר חלף לו ולאחר אותם ניסיונות ראשוניים, שבדרך אגב היו מוצלחים, נכנסה עיריית תל אביב עם חצי כח לתמונה והפיקה כל שנתיים פסטיבל שכזה. בשנים האחרונות ההילוך עלה, השנה גם רשת מועדוני זאפה הצטרפה להפקה והצפי הוא כי מידי שנה יתקיים הפסטיבל במתחם הסינמטק בתל אביב לצד מופעים במועדוניה, את הטעימות מהשנים האחרונות הבאתי כאן בבלוג, כאן וכאן…

אחד הדברים הטובים בפסטיבל שכזה הנו הידיעה כי אוכל לנוע ממופע למופע, לטעום, להריח, להאזין ולצפות בקשת רחבה ומגוונת של מוסיקאים, סגנונות וקולות, שהרי הג'אז בבסיסו הוא יותר מסך כל היסודות של המוסיקה האפרו אמריקאית לסוגותיה, הוא יותר מארבע הפעימות, המקצבים המרובים, או האלתור, כי כיום מוסיקת ג'אז הנה שם המעטפת לשלל רב של סגנונות ותתי סגנונות, תרבויות וקנוקנותיהן, יותר משלל הבי-בופ, רגטיים, קול ג'אז, דיקסילנד, ג'אז חופשי, ג'יפסי ג'אז, הארד-בופ, פיוז'ן, מילו ג'אז, ג'אז מודאלי, סמות' ג'אז, סול ג'אז, טראד ג'אז, פוסט-בופ, והתערובות החדשות של האסיד ג'אז, ג'אז בלוז, פיוז'ן, ג'אז ראפ, נו ג'אז, קליפסו ג'אז ועוד אין ספור ענפים.

הזדמנות פז מבחינתי, הן בזווית החשיפה לאמנים שטרם שמעתי או ראיתי, הן בזווית האופציה ללמוד על צדדים חדשים באמנים וותיקים ובכלל, לטעום ולהגדיל את קשת הצלילים שאני נחשף אליהם.

אז מה היה לנו? המסע החל בליל רביעי עם מופע של תזמורת הג'אז של תל אביב בניצוחו וניהולו המוסיקלי של עמיקם קימלמן, התזמורת ליוותה את הזמרת קרולינה, המלכה האם, כאחד מתאריה, במופע שהכיל ביצועים המעובדים לעולם הג'אז מפסיפס היצירות הפופולריות שלה, החל מימי "בנות נחמה" ועד עתה, עובר לגרסאות כיסוי לאחרים וכמובן טעימות מחומרים חדשים, אין ספק כי הקול של קרולינה הוא בבחינת כלי אנושי אדיר ואופייה מסוגל לקחתו מעולם לעולם בחלקיק שניה, השילוב המעניין של שיריה הכה מוכרים בעיבודים האופיינים לתזמורת "ביג בנד" שכזו מחזקים את שני הצדדים, הן את חבורת הנגנים המצויינת והן את קרולינה המונגשת לקהל שהגיע כדי לחוות אותה ואת כשרונה בזווית אחרת.

הוסיפו לכך הצצה חד פעמית לערב שהפיק דובי לנץ במופע מחווה לזכרו של דני קרפל המנוח בו השתתפו בין היתר זמרת הג'אז המיתולוגית עדנה גורן, פטר ורטהיימר בסקסופונים, נחום פרפקוביץ בפסנתר ונגנים נוספים כאשר עדנה מארחת לדואט בין היתר את רוני קרפל, ביתו של דני, ערב משפחתי לחבורת המאזינים של גלי צה"ל ו"קול הג'אז הזה"…

שלבו בהמשך הצצה של רגע אל המופע שקיימה שלישיית טל גמליאלי אשר ארחה את דיינה סטפנס נגן הסקסופון האמריקאי ובכלל קיבלתם טיסה מהירה אל מועדוני הג'אז הכי חשובים והכי לוהטים ברוח בין ניו יורק לשיקגו, טעם של העולם שמעבר לים.

את חלקו השני של הערב צמצמתי במתוכנן לאולם אחד, למופע שהחל אמנם באיחור ניכר של למעלה משעה וגלש בסופו של דבר הרבה אחרי חצות, היה זה המופע של גיבור הגיטרה המופלא, אל דמיולה, ההוא שדרכו החלה לצידו של גיבור אחר, צ'יק קוריאה, ונמשכה לצידם של ג'ון מקלפלין ופאקו דה לוסיה, בבחינת לגעת בקשת שבענן, דמיולה, המצוייד בגיטרה אקוסטית המחווטת אל חפ"ק אלקטרוני שלם של אפקטים ואבזורי אלקטרוניקה הכי חדישים, לווה בידי פאולו אלפונסי בגיטרת נפח ופאוסטו בקאלוסי שניגן על אקורדיון ולקח את המנגינות מהעולם הלטיני הקלאסי היישר על גדת נהר הסיינה החוצה את פריז, שעה וחצי של פה פעור ועיניים פקוחות לרווחה (ברגעים שהעייפות איננה מכריעה אותן ומותירה רק את חוש השמע פעיל ומחודד…) כשאדון דמיולה מלהטט על גבי צוואר הגיטרה לצד חבריו. הייתה זו הפעם הראשונה בה הזדמן לי לחוות מופע של אל דמיולה, חוויה שהייתה שווה כל רגע נתון וכל צליל.

המשכו של המסע בין צלילי הפסטיבל היה בערב השני, ליל חמישי, ערב שהחל עם האנסמבל של שם טוב לוי אשר חגג את השקת האלבום החדש "שם יש" שיצא במדויק באותו יום בבוקר, אלבום הכולל עשר רצועות של שירים וקטעים אינסטרומנטלים המבוצעים בידי שם טוב המנגן בפסנתר וחליל, שרלי  סבח בעוד, גדי בן אלישע המפליא בגיטרות, צור בן זאב הפועם עם הקונטרבס ונועם חן על כל הקשה, אסופת השירים יושבת על קשת רחבה ומגוונת של כתבי משוררים החל מיונה וולך, עובד דרך רב' ישראל נג'ארה, הרמח"ל, חיים נחמן ביאליק, סמי שלום שטרית ועוד כותבים, צלילים ומילים ברומו של עולם, כבר לא יוצרים דברים שכאלו, לדידי הצליח שם טוב לוי להעביר בתוך האודיטוריום של אולם מס' 1 בסינמטק אורחת גמלים עטורי פעמונים ושקי סחורות מהמזרח בצעידה עדינה ומחושבת בינות לשורות המושבים, אני באמת לא מכיר עוד מוסיקאי שיכול לעשות דבר שכזה במופע השקה, היה מיוחד ומאתגר, מלהיב וכנעני כאחד.

אל תחשבו שלא מצאתי לי את הרגעים להיעלם מהחגיגה הזו ולהציץ לאולמות השכנים, כך הגעתי אל המופע של הטריו שמנהיג פט מרטינו, נגן  גיטרה המלווה בקלידן היושב מול אורגן האמונד וינטאג'י ומתופף, ההיסטוריה של פט היא נס רפואי וניצוץ אלוהי, פט שהוא כבר לא ילד החל את הקריירה שלו כנגן גיטרה מצוין לצד הרכבי ג'אז חשובים, ניתוח מח שהסתבך, אותו עבר, לקח אותו בחזרה לקו ההתחלה כאשר לימד עצמו מחדש לנגן בגיטרה והפך לוירטואוז מוכשר יותר מהנער הצעיר שהיה בעברו, את הכישרון המופלא הזה טעמתי לראשונה לצד כל אותם מאות חובבי ג'אז סקרנים שמלאו את אולם מס' 3 במתחם הסינמטק, לדידי היה זה מפגש עם פנומן.

ובתוך כך אני דוחף את דלתו של האולם הסמוך, אולם מס' 4, רק כדי להיכנס בעיצומה של חגיגה דרום אמריקאית שכזו כאשר על הבמה ניצב הפרקשניסט ז'וקה פרפיניאן יחד עם עמיתו רוני עברין כשהם מגובים בגיטריסט מרק קקון ונגן הבס יעקב סגל ולצידם מתארחת הזמרת  פלאביה נסימנטו שהגיעה במיוחד מברזיל החמה כדי לתת אווירת קרנבל אפרו ברזילאי על פי כל הכללים, האמת, הקהל קצת היה קפוץ ישבנים על הכסאות, בפעם הבאה רצוי היה לצרף כמה רקדניות סמבה שינערו אותם לקום ולרקוד, חם היה שם!

את חלקו השני של הערב פתחתי עם הצצה למופע שהחל באולם הצמוד, חוזר למס' 3 כדי לבהות בזמרת שפיטה, הלו היא רותם שפי, המציגה דמות של זמרת ערביה הלוקחת את המבטא באופן מודגש ומוקצן כדי לשוות לדמות אופי הנע בין וולגריות לביזאריות, שפיטה מתמחה בגרסאות מחווה ללהיטי פופ מערביים המקבלים אצלה גוון מזרחי הלוקח אותם למקומות אחרים, מפאת קוצר הזמן ומעצם העובדה שכבר חוויתי בכמה הזדמנויות את המופע של רותם לא נשארתי די זמן באולם והחמצתי את החיבור בינה לבין שלמה גרוניך שהיה האורח הראשי.

אך המופע הכי חשוב מבחינתי בחלקו השני של ליל חמישי התקיים באולם מס' 1, עת שחברי להקת רבע לאפריקה, אליסף בשארי, יקיר ששון, ארתור קרסנובייב, יונתן דסקל, ירון מיטלמן, ארד ייני, רועי פרידמן וטל כוכב הגישו לקהל שעה שלמה עם מוסיקה המתבססת על העולם שמסביבנו, מוסיקה ערבית משופעת במקאמים אסייתים, מקצבים המושפעים מהגרוב האפריקאי, חגיגה לגוף ולנשמה, את החגיגה הזו הם הרימו כאשר לקראת חלקו האחרון של המופע הצטרפה להרכב הזמרת אסתר רדא בביצוע הלהיט האתיופי העתיק "Nanu ney" ובביצוע מחווה מעולה בגרסה אפרו ערבית לשיר של ג'יימס מארשל הנדריקס "Voodoo Child", אירוח שהסתיים עם גרסה עכשווית לשיר "גם כי אלך", הקטע החדש של רבע לאפריקה – "תהביל תירבח" עשה את הערב לחגיגה, הי הקהל קם לרקוד…

את הדרך בחזרה לרכב עשינו בעודנו מחשבים ומתחשבים מדוע עלינו לוותר על הערב השלישי והאחרון בפסטיבל החל מתירוצים כ"ראינו את ההרכב הזה כמה וכמה פעמים", "את המופע הזה טעמנו רק לפני שבועיים", כדאי לחכות להשקת האלבום החדש" או "נו באמת, כמה פעמים אפשר לראות את…שנחתים כרטיסיה?"…כאשר התירוץ המנצח היה "אחרי שבוע עם שישה לילות ברציפות ממופע למופע, זה מחייב מנוחה בסופ"ש.."

לסיכום – כן, ג'אז זו הכללה, ממש, כי לא כל המופעים שהתקיימו בפסטיבל אכן נגעו בהגדרה הנוקשה של הג'אז הבסיסי, חלקם גם היו די רחוקים מכל הקשת הרחבה שנוצרה סביב הבסיס, אמנם חלק מהם היו מעין וריאציות ועיבודים אל עולם הג'אז אך היו יכולים בשקט ובביטחון גמור להיכלל בפסטיבלים הנוגעים במוסיקת עולם, מוסיקת גרוב, פסטיבלי רוק, פופ ועוד, לא שאני מתלונן…

האמת, אנחנו כבר מצחצחים נעליים לקראת פתיחת פסטיבל הג'אז הירושלמי הקרוב, הי מוזיאון ישראל, מעולם לא נראית פרחחי כל כך ומצפה לנו….

אלבומים

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מיום רביעי, צילום יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מיום חמישי, צילום יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מיום חמישי, צילום שילי אראל

וידאו