אנדי מקיי, גיבור גיטרה בלי פוזות, כישף אמש את הקהל במועדון רדינג 3. מבקר הבית אדר אבישר יצא בקור העז עד שפך הירקון כדי לראות, לשמוע ולספר איך הופכים גיטרה אקוסטית לתזמורת שלמה. וידאו ותמונות – לאה אבישר.
פרולוג:
וידוי אישי לפתיחה, כשהתבקשתי לסקר את הקונצרט של הגיטריסט האקוסטי אנדי מקיי, מעט נרתעתי. לבלות כמעט שעתיים במופע של מוסיקאי בודד העומד על הבמה ומנגן בגיטרה אקוסטית זה לא בדיוק משאת חיי בלילות החורף הקרים הללו.
אמנם אני מכיר ומוקיר את מקיי שהוכתר על ידי המגזינים הנחשבים בעולם לנגן הגיטרה האקוסטית הטוב בעולם כיום. תואר שהוא בהחלט ראוי לו ואף אני, בצניעות, הגדרתי אותו בביקורת קודמת כג'ימי הנדריקס של הגיטרה האקוסטית אך קיים הבדל מתבקש בין להאזין לווירטואוז הזה מנגן באולפן לבין לצפות בהופעה של אדם יחיד על במה.
והאמת ? אמש למדתי שעור חשוב באי התחשבות בדעות קדומות. מסתבר שמוסיקאי בודד, במיוחד עם כישרון, ייחודיות וכריזמה אישית כמקיי יכול להפנט קהל גם במשך עשר שעות. האיש מתגלה כתופעת טבע ייחודית המשלב סגנון נגינה ייחודי רק לו, ההופך אותו למכונה מוסיקלית עשירה הממלאת מקום של עשרה נגנים.
תוסיפו על כך קהל נלהב שהגיע ומילא את רידינג 3 וסאונד שכמותו עוד לא שמעתי בארץ והחוויה הופכת למושלמת.
ומילה טובה מגיעה לאנשי "נאשוויל הופעות חו"ל" שהביאה לישראל אומנים כפול גילברט, מייק סטרן, גרג האו, ואלברט לי. צריך הרבה ביצים ואופקים רחבים להתעסק עם אומנים שהם לאו דווקא מדיירי הפליי-ליסט של גלגל"צ. הבאת אומן כזה הנה הצלחה אומנותית אדירה אבל יש בה סיכונים כלכליים ומסחריים מטורפים, במיוחד כשכלי התקשורת הממסדיים אינם מפרגנים והשיווק נעשה בעיקר באינטרנט ומפה לאוזן.
ההפקה אומנם ציינה שלמקיי יש למעלה מ- 300,000,000 צפיות של מעריצים ביו-טיוב, אך מכאן ועד למלא אולם הדרך עדין רחוקה.
הביקורת:
מוסיקאי אחד, שתי גיטרות נפח, מגבר אחד ובקבוק מים מינראליים. מסתבר שלא צריך יותר מזה כדי לרתק קהל ולהפוך ערב לאחד הקסומים הזכורים לי בחיי התרבותיים.
נכון שבתחילת ההופעה אתה מוצא את עצמך מבזבז אנרגיה וזמן כדי לנסות להבין מה בדיוק המוסיקאי הזה עושה… מנסה לעמוד מקרוב על הטכניקה הבלתי אפשרית של פריטה, נקישה, שימוש בשתי הידיים על הגריף בסגנון נגינה על סטיק. מנסה להבין מהיכן קולות התיפוף בוקעים ואיך לעזאזל הבחור משלב נגינה עם תיפוף, סולואים לצד אקורדים ונגינה על באס…. אצל מקיי "הכל כלול".
אך הרגע שאתה מרים ידיים ומוותר על השכלתנות ומתרכז ברגש מזומנת לך חוויה מעולם אחר. ולא לחינם נגינתו של מקיי מהפנטת קהלים מכל הסוגים, מחובבי מוסיקה קלאסית עד לחובבי גיטרה, מוסיקה קלה וג'אז.
לשיא הגיעו הדברים כשמקיי, יליד 1979 שעל פי עדותו גדל לאורם של להקות כסאח כמטאליקה, פנטרה ורובים ושושנים זנח מעט את הג'אז והעניק לקהל חוויה בדמותם של עיבודים מיוחדים שערך ללהיטי שנות ה -80 ביניהם "אפריקה" של להקת טוטו ו"כל אחד רוצה לשנות את העולם" של להקת דמעות לפחדים. זה הרגע שאתה מבין שהאיש פשוט גאון נטול פוזות שהגיע פשוט לענג.
למרות שהוא מעיד על עצמו שהושפע רבות מנגני גיטרה חשמלית כג'ו סאטריאני, לא תמצא ולו ברמז זהות סגנונית. מקיי פשוט יחיד ומיוחד, ובניגוד להרבה וירטואוזים, בניהם טוני לוין, שביקר לאחרונה בארץ עם להקת הסטיק מאן, מקיי אינו מתמקד בלהוכיח לקהל כמה שהוא מהיר, טכני ווירטואוז. הוא פשוט מנגן בסגנונו המיוחד מבלי "לבלבל את המוח". (משהו שהתקשיתי בו בהופעה של פול גילברט – גיטריסט על שהופיע לפני מספר שבועות באותו המקום ועל אותה הבמה. בסופם של שני קטעים הבנתי את המהירות ואת הטכניקה אבל חסרה לי הנשמה).
באופן אישי רגע השיא בהופעה של מקיי היה בביצוע ה"להיט" שלו, הקטע Drifting שהקנה לו בשנת 2006 פרסום עולמי לאחר שבאתר היו-טיוב נרשמו 55,000,000 צפיות והוא הוכתר באותה שנה לווידיאו הנצפה ביותר באתר. למקיי יש כיום במצטבר למעלה משלוש מאות מיליון צפיות.
אך, כל אלה נתונים שבהחלט מרשימים את צרכני הטריוויה ויש שיאמרו שגם לבן-אל תבורי יש רשימה לא קטנה של צופים אובססיביים ברשת. אבל המבחן הגדול הוא מבחן הבמה. ובזה אנדי מקיי יותר ממצטיין. משהו באישיות הקורנת שלו, בנועם ההליכות ובצניעות שלו מתלווים למוסיקה הקסומה שהוא יוצר.
ועד כמה שהאיש הזה מדהים תעיד העובדה שבסיום ההופעה הוא טרח לרדת אל הקהל , לענות בסבלנות על שאלות, להצטלם סלפי ואפילו לחתום על…. גיטרות שהביאו כמה ממעריציו.
תוסיפו לכך תאורה מדויקת ומלטפת, קהל בוגר ואוהד הישוב מסביב לשולחנות ויודע היטב מתי לפרגן וכאמור הסאונד…. בנושא הזה ארשה לעצמי לציין שאתמול נקבע שיא בענף הזה. החוויה של להקשיב לווירטואוז בסדר גודל כזה בסאונד שאינו נופל מהסאונד המופק ממערכת הכי יקרה בעולם לא תסולא בפז. השלמות הזו כמעט וגרמה לי לצרוח מכאב וגם מקיי בעצמו הודה מספר פעמים שהסאונד ברידינג פשוט ריגש אותו (כמו גם הקהל, "הייתי לפני כמה ימים בפולין ושם הגיעו להופעה שלי שני אנשים", הוא ציין במעט מרירות).
סוף דבר
בגרות. רק כך אוכל לסיים את מילותיי כאן על ההופעה של מקיי. בגרות של הפקה שלקחה סיכון והביאה פנינה מוסיקלית, בגרות של קהל שידע לפרגן ולצאת ממנעמי הבית ולבלות שעתיים קסומות ברידינג, בגרות של אומן שיודע שהוא אינו מחזיק בארסנל שלו שום גימיק מסחרי חוץ מאומנותו ואישיותו, ומגיע אלינו פשוט כדי להעניק חוויה.
וידאו
