עולם שלם בשפה אחת
נסו לדמיין את רחובות וילנה לפני כמעט מאה שנה. בתי קפה הומים, חנויות ספרים, בתי דפוס, תיאטראות ואולמות שבהם מתנגנת מוזיקה. ברחובות נשמעת היידיש, שפה חיה ותוססת שמיליוני יהודים ברחבי מזרח אירופה מדברים מדי יום. בשפה הזאת מתאהבים, רבים, צוחקים, מתווכחים על פוליטיקה וכותבים שירה. אנשי רוח ויוצרים צעירים מבקשים לשנות את העולם באמצעות מילים, ואיש אינו יכול לשער עד כמה העולם הזה עומד להשתנות.
וילנה, שזכתה לכינוי "ירושלים דליטא", הייתה אחד המרכזים החשובים של התרבות היהודית באירופה. לצד מוסדות התורה וההשכלה פעלו בה חוגים ספרותיים, ספריות והוצאות לאור. בשנת 1925 נוסד בעיר מכון המחקר היהודי YIVO, שאסף ותיעד את אוצרות התרבות היהודית. ספרים, כתבי יד, מסמכים ויצירות אמנות מילאו את הארכיונים, עד שהגיעה המלחמה ושינתה הכול.
כשהספרים הפכו למטרה
בשנת 1941 כבשו הנאצים את וילנה והחלו ברדיפת יהודי העיר. לצד הרצח והגירושים יצאו הגרמנים למסע שיטתי של ביזת אוצרות התרבות היהודית. ספריות נפרצו, ארכיונים הוחרמו ואוספים שלמים עמדו בפני השמדה. לצורך מיון החומרים גויסו בכפייה אנשי רוח יהודים מתוך הגטו, ובהם המשוררים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי. לכאורה הייתה זו עבודת מיון, אך האנשים הללו הבינו שבידיהם הזדמנות להציל לפחות חלק מהעולם שהולך ונחרב.
מתחת לאפם של הגרמנים החלה לפעול מחתרת יוצאת דופן. חבריה הבריחו ספרים, הסתירו כתבי יד, העבירו מסמכים מתחת לבגדיהם וטמנו אוצרות תרבות במקומות מחבוא. הם ידעו היטב מה צפוי להם אם ייתפסו, ובכל זאת המשיכו. הקבוצה זכתה לכינוי "בריגדת הנייר", שהפך עם השנים לסמל של התנגדות תרבותית. גם לאחר המלחמה נאלצו הניצולים להיאבק על האוספים שהצילו, הפעם מול השלטון הסובייטי. חלק מהאוצרות הגיעו לבסוף למכון YIVO בניו יורק ולארכיונים נוספים.
אברהם סוצקבר, המשורר שלא הפסיק לכתוב
אברהם סוצקבר נולד בשנת 1913 והפך לאחד מגדולי משוררי היידיש במאה העשרים. עוד לפני המלחמה השתלב בחיי הספרות של וילנה והיה חבר בחבורת היוצרים "יונג וילנע". גם בגטו המשיך לכתוב שירה, בזמן שסביבו התרחשו מעשי רצח וגירושים. לצד פעילותו בבריגדת הנייר היה קשור למחתרת ובהמשך הצטרף לפרטיזנים. רעייתו פרידה הייתה שותפה למסע ההישרדות שלו. לאחר המלחמה העיד במשפטי נירנברג על פשעי הנאצים.
בשנת 1947 הגיע לארץ ישראל והשתקע בתל אביב, שם המשיך ליצור ביידיש. הוא ייסד וערך את כתב העת הספרותי "די גאָלדענע קייט", שרשרת הזהב, ובשנת 1985 זכה בפרס ישראל לספרות יידיש. גם עולם המוזיקה הישראלי פגש את יצירתו. חוה אלברשטיין ביצעה את שירו "תחת זיו כוכבי שמיים", שהלחין אברהם ברודנו, באלבומה "חוה זינגט יידיש" משנת 1979. סוצקבר הלך לעולמו בשנת 2010, אבל המילים שהותיר אחריו ממשיכות לחיות.
מדבש שחור ועד בריגדת הנייר
דמותו של סוצקבר כבר זכתה לכמה גלגולים אמנותיים בישראל. בשנת 2018 יצא הסרט התיעודי "דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר", בבימוי אורי ברבש. הסרט נוצר במסגרת מיזם "העברים" של יאיר קדר, ומתחקה אחר מסלול חייו של המשורר. הדס קלדרון, נכדתו, הייתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקה. בשנת 2022 היא כתבה עם עודד אהרליך וגייל לאו את הצגת היחיד "העד", בבימויה של מוריה זרחיה. מיכאל הנגבי גילם את סוצקבר לקראת עדותו במשפטי נירנברג, וההצגה זכתה בפרס בחירת הקהל בתיאטרונטו.
כעת חוזרים קלדרון והנגבי אל סוצקבר, אבל מרחיבים את הסיפור. במקום הצגת יחיד המתמקדת במשורר ובעדותו, "בריגדת הנייר" מביאה לבמה את החבורה שפעלה לצדו. גם יהונתן רוזן, שהלחין את המוזיקה ל"העד", משתתף בהפקה החדשה. כך נוצר רצף מעניין בין הקולנוע, התיאטרון והמוזיקה, שלושה מפגשים אמנותיים עם אותו עולם היסטורי.
הפרמיירה בתל אביב, ההיסטוריה מקבלת פנים וקול
אמש נכחנו בבית ציוני אמריקה בתל אביב בפרמיירה של "בריגדת הנייר". הדס קלדרון, שכתבה את המחזה עם עודד אהרליך, אחראית גם לבימוי ולניהול האמנותי. במרכז העלילה ניצבים סוצקבר, רעייתו פרידה, שמרקה קצ'רגינסקי וחבריהם, שנאלצים למיין את אוצרות התרבות היהודית עבור הנאצים. במקביל הם פועלים בחשאי להצלתם, ומעמידים את חייהם בסכנה. הסיפור נע בין פחד, אהבה, נאמנות וההתעקשות להמשיך ליצור גם כשהעולם סביבם מתפרק.
מיכאל הנגבי מוביל את ההצגה בנוכחות בימתית מרשימה, ולצדו יהונתן רוזן וחבורת שחקנים ומוזיקאים צעירים מבית הספר רימון. הקאסט כולו עושה עבודה מצוינת בהעברת המסר, ומעניק לדמויות ההיסטוריות חיים ונוכחות אנושית. במקום רצף של תאריכים ועובדות, אנחנו פוגשים אנשים שמתמודדים עם בחירות קשות. לצדם משתתפים קורל אנבל לוקץ', איתי עברון, אריאל בוינג'ו, ליאם פורמן, ליהי יולזרי, ניתאי יניב, מאיה לוי, עדי ארבל, רותם שרעבי וסער אלון.
הבימוי של קלדרון משלב משחק, תנועה ומוזיקה חיה, ומאפשר לעלילה להתקדם בלי להישען רק על הדיאלוגים. עבודת התנועה של תום אפלבאום מוסיפה להפקה שפה פיזית, שמחברת בין הדמויות ובין הקטעים המוזיקליים. התלבושות של אלה קולסניק ועיצוב הווידאו של יערה ניראל משתלבים במעטפת החזותית. ההצגה אינה מבקשת לשחזר את ההיסטוריה באופן מוזיאוני, אלא להחזיר אל הבמה את האנשים שחיו בתוכה.
קיר הספרים שהחזיר אותי ליונג יידיש
אחד האלמנטים הבולטים בתפאורה, שעיצבו בתיה ומיכאל פיק, היה קיר של ספרים ישנים. ערימות של כרכים הונחו זו על גבי זו ויצרו נוכחות חזותית משמעותית על הבמה. המראה הזה החזיר אותי למקום אחר בתל אביב, רחוק למדי מאולמות התיאטרון המוכרים. נזכרתי במרכז "יונג יידיש" של מנדי כהנא, שפועל בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה. גם שם ניצב מעין קיר זיכרון, המורכב מאינספור ספרים שנאספו לאורך השנים. ספרים שניצלו מפיזור, מהזנחה ולעיתים מהשלכה לאשפה, ומצאו לעצמם בית חדש.
הדמיון החזותי בין שני המקומות עורר בי מחשבה על המשכיותו של המפעל התרבותי היהודי. אנשי בריגדת הנייר בווילנה סיכנו את חייהם כדי להציל ספרים מהשמדה מכוונת. מנדי כהנא ואנשי יונג יידיש פועלים בימינו לשימור ספרות היידיש מפני שכחה והיעלמות. כמובן, אין מקום להשוות בין נסיבות הפעילות, ואין קשר הפקתי ידוע בין שני המיזמים. אבל מול קיר הספרים שעל הבמה קשה היה שלא לחשוב על הקשר הרעיוני ביניהם. בשני המקרים הספרים אינם רק חפצים ישנים שמונחים על מדפים. הם נושאים בתוכם שפה, תרבות וזיכרון של דורות.
אוהד חיטמן והשירים שמקבלים חיים חדשים
המוזיקה היא אחד המרכיבים המרכזיים ב"בריגדת הנייר", ולא רק משום שמדובר בהפקה מוזיקלית. מאחורי הפרויקט עומד אוהד חיטמן, שחבר לתלמידי בית הספר רימון למסע של היכרות מחודשת עם שירי היידיש. המשתתפים חקרו את הטקסטים, למדו את סיפוריהם והחלו ליצור להם פרשנויות מוזיקליות עכשוויות. בהמשך נולד החיבור עם הדס קלדרון, והמיזם התרחב לכדי מחזה מוזיקלי שלם.
חיטמן ושותפיו אינם מבקשים לשחזר מופע נוסטלגי של שירים ישנים. הם מפגישים את הטקסטים עם השפעות מעולמות הפופ, הרוק, הפולק והמחזמר. איתי עברון אחראי לעיבודים המוזיקליים וליאם פורמן לעיבודי הקולות, והשניים שותפים גם לניהול המוזיקלי. התוצאה מחברת את השפה והיצירות לקהל שלא בהכרח גדל על יידיש, אבל בהחלט יכול להתחבר אל הסיפור דרך המוזיקה.
בין השירים המשולבים בהצגה נמצאים "וילנע, וילנע", "פרילינג", "תחת זיו כוכבי שמיים" ו"על הנצחי". כל אחד מהם נושא עולם רגשי אחר, מהגעגועים לעיר שהייתה מרכז תרבותי תוסס ועד לאובדן ולכאב. לצד אלה מופיעים גם שירים על אהבה וחיי היומיום, שמזכירים כי התרבות היידית לא הייתה רק תרבות של אבל וזיכרון. הייתה בה גם שמחת חיים, הומור ורצון עז להמשיך ליצור. הדיאלוגים בהצגה מתנהלים בעברית, אבל השירים נשארים ביידיש, וכך נשמר החיבור לשפת המקור.
המילים נשארות
יצאנו מההצגה עם מחשבה על האנשים שהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל ספרים. בעולם שבו התרבות זמינה בלחיצת כפתור, קל לשכוח עד כמה היו הספרים יקרים למי שראו בהם חלק מזהותם. אנשי בריגדת הנייר הבינו שבלי המילים, השירים והסיפורים, עלול להיעלם גם הזיכרון של האנשים שיצרו אותם.
"בריגדת הנייר" של יידישפיל מחזירה את הסיפור הזה לבמה בזכות העבודה המשותפת של הדס קלדרון, צוות השחקנים והמוזיקאים. מיכאל הנגבי מוביל קאסט מצוין, והעבודה המוזיקלית בהובלת אוהד חיטמן מעניקה לשירים חיים חדשים. הספרים שהצילו אנשי הבריגדה שמורים בארכיונים, כתבי היד ממשיכים להיחקר, והשירים נשמעים כעת גם על במת התיאטרון.
לפעמים די בשיר אחד, בספר ישן או בהצגה טובה כדי להזכיר לנו שהמילים חזקות יותר ממה שנדמה.
פרטי ההפקה
בריגדת הנייר | די פאפירענע בריגאדע
הפקה: תיאטרון יידישפיל, בשיתוף בית הספר רימון והרשות הלאומית לתרבות היידיש | כתיבה: הדס קלדרון ועודד אהרליך. בימוי וניהול אמנותי: הדס קלדרון. ייעוץ מוזיקלי וניהול הפרויקט: אוהד חיטמן. ניהול מוזיקלי: איתי עברון וליאם פורמן. עיבודים מוזיקליים: איתי עברון. עיבודי קולות: ליאם פורמן | עיצוב תנועה: תום אפלבאום. תפאורה: בתיה ומיכאל פיק. תלבושות: אלה קולסניק. וידאו: יערה ניראל. תאורה: יאיר סלמן. ייעוץ והדרכת יידיש: שריאל יוסף.
משתתפים: מיכאל הנגבי, יהונתן רוזן, קורל אנבל לוקץ', איתי עברון, אריאל בוינג'ו, ליאם פורמן, ליהי יולזרי, ניתאי יניב, מאיה לוי, עדי ארבל, רותם שרעבי וסער אלון.
