הכול התחיל במרתף שחור בדיזנגוף
יש סרטים שאתה צופה בהם, ויש סרטים שלוקחים אותך בחזרה אל החיים שלך. "הקליק האחרון", סרטם של דני דותן ודליה מבורך, שייך מבחינתי לסוג השני. ולא מדובר כאן בעוד מסע נוסטלגי בעקבות להקת רוק ישראלית. יש כאן סיפור על אנשים, יצרים, חברות ארוכת שנים, אגו, מוזיקה וחלומות שמסרבים להיעלם. ובעיקר, על הניסיון להחזיר לחיים משהו שאולי כבר שייך לעבר.
השנה היא 1981. אני חייל משוחרר, אחרי שלוש שנים בחופי שארם א־שייח. תל אביב מתחילה להתעורר לצלילים חדשים. הפאנק כבר כבש את המועדונים בלונדון ובניו יורק, וגם אצלנו מתחילים להרגיש את הרעידות. באחד הערבים אני יורד במדרגות אל מרתף שחור ברחוב דיזנגוף. תיאטרון המדרגות, קראו למקום. ספסלי עץ, קירות כהים, צינורות ביוב כחלק מהתפאורה ואווירה שלא ממש מזכירה את אולמות ההופעות המוכרים.
על הבמה מתיישב ז'אן ז'אק גולדברג מאחורי התופים. העיניים הפעורות שלו כמעט מתחרות בעוצמת הנגינה. עובד אפרת אוחז בגיטרת הבס, אלי אברמוב בגיטרה החשמלית. ואז מופיע דני דותן, בחור רזה עם שיער שחור וליפסטיק תואם. הקליק. אחד המפגשים הראשונים שלי עם מה שיהפוך בהמשך לאחד ההרכבים החשובים בסצנת האלטרנטיב המקומית.
הם מתחילים לנגן, ואני מבין שמשהו כאן שונה. החבורה הזאת אינה מבקשת למצוא חן. היא רוצה להרעיש, להרגיז ובעיקר לומר משהו. "גולם", "אינקובטור", "מסטיק פלסטיק", "שעת הזאבים". שירים שמביאים לכאן רוח אחרת, ישירה, עצבנית וחסרת סבלנות. את אותו ערב לא שכחתי. למעשה, כבר חזרתי אליו כעבור שלושים שנה, כשפגשתי שוב את הקליק במועדון בארבי.
שלושים שנה אחר כך, שוב מול הקליק
ביוני 2011 אני מגיע לבארבי. הקליק מציינת שלושים שנה לאלבום הבכורה, "אמא אני לא רוצה להיגמל". הפעם אני עומד עם מצלמה ומתעד את ההופעה. דותן עדיין בחזית, אברמוב ועובד אפרת לצידו. מאחורי התופים יושב עודד פרח, שתפס את מקומו של ז'אן ז'אק גולדברג המנוח.
שלושים שנה חלפו, אבל משהו מהאנרגיה ההיא עדיין מרחף בחלל. השיער השתנה, השנים ניכרות בפנים, וגם הקהל כבר אינו אותו קהל צעיר. אלא שהמוזיקה מסרבת להזדקן. השירים הישנים נשמעים חדים, ולרגעים אפילו אקטואליים יותר. הקליק מעולם לא הייתה להקה של פשרות, וגם כעת איש אינו מנסה להגיש לנו ערב נוסטלגי מתקתק.
בהמשך אני פוגש שוב את דותן, הפעם כאורח בהופעתה של להקת אנטיביוטיקה. דן פביאן בלוך וחבריו יצרו מחווה לקליק, והוכיחו שהמוזיקה הזאת ממשיכה לחלחל לדורות חדשים. לימים ליוויתי גם את השקת אלבומה האחרון של הלהקה, "אני לא בפסקול", ואת הפרק האחרון בסיפורה המוזיקלי.
כך נבנה לאורך השנים הקשר שלי עם הקליק. לא קשר אישי של חברות, אלא שרשרת מפגשים עם המוזיקה ועם האנשים שיצרו אותה. מהמרתף בדיזנגוף, דרך בארבי ועד המפגש המחודש עם דני דותן. הפעם, לא על הבמה אלא דרך מסך הקולנוע.
כשהמצלמה נכנסת אל חדר החזרות
"הקליק האחרון", שיצא בשנת 2013, אינו עוד סרט ביוגרפי על להקת רוק. דני דותן ודליה מבורך בחרו בדרך אחרת, מעניינת הרבה יותר. הם נכנסו עם מצלמה אל תוך חדר החזרות של הלהקה, ברחוב שונצינו בתל אביב. במשך כשנתיים ליוו את הניסיון להחזיר לחיים את ההרכב שהשאיר חותם כה משמעותי ברוק הישראלי.
דותן רוצה להחזיר את החברים לבמה, אבל מהר מאוד מתברר שהמשימה מורכבת מהצפוי. השנים שחלפו לא מחקו את המטענים הישנים. להפך. כל אחד מגיע עם זיכרונות משלו, עם תפיסת עולם אחרת ועם חשבון פתוח כזה או אחר. המוזיקה מחברת ביניהם, אבל אינה מצליחה למחוק את כל מה שמפריד.
המצלמה מלווה חזרות, ויכוחים, התפרצויות ורגעי פיוס. לעיתים נדמה שהנה, הקליק חוזרת להיות אותה להקה מגובשת. ואז מגיע משפט אחד, מבט מסוים או זיכרון לא פתור, והכול שוב עומד להתפרק. ארבעה מוזיקאים מוכשרים מנסים למצוא שפה משותפת, ולא תמיד מצליחים להסכים אפילו על הדרך לשם.
וזה בדיוק מה שהופך את הסרט למרתק כל כך.
דני דותן נגד דני דותן
ראיתי לא מעט סרטים דוקומנטריים העוסקים במוזיקה ובמוזיקאים. חלקם מצוינים, אחרים מסתפקים באוסף ראיונות, קטעי ארכיון וסיפורים על תהילת העבר. "הקליק האחרון" נמצא מבחינתי בליגה אחרת. זו אחת מעבודות הדוקו המוזיקליות המשובחות שחוויתי, ולא רק בגלל הקשר האישי שלי למוזיקה של הלהקה.
דני דותן הוא הגיבור המרכזי של הסרט. האיש שמנסה להניע את החבורה, להחזיר את החברים לחדר החזרות ולגרום לדברים לקרות. אבל דותן הוא גם אחד מיוצרי הסרט, לצד דליה מבורך. כאן בדיוק טמון אחד מסודות כוחו. האיש שנמצא בלב ההתרחשות משתתף גם בעיצוב הסיפור שמגיע אל הצופים.
הוא אינו מתבונן בחבריו ממרחק בטוח. הוא חלק בלתי נפרד מהעימותים, מהמתחים ומהניסיונות לגשר על הפערים. ולא פחות חשוב, הוא אינו יוצא מהסרט כגיבור מושלם. דותן מצטייר כאדם דעתן, עקשן, מלא תשוקה ולעיתים גם מתסכל. הוא רוצה שהדברים יקרו, רצוי בדרך שלו. אלא שמולו ניצבים מוזיקאים בעלי אישיות עצמאית, שלא תמיד מוכנים להתיישר לפי הקצב שהוא מכתיב.
דווקא הנכונות לחשוף את כל אלה מעניקה לסרט את האמינות שלו. דותן אינו זקוק למיתולוגיה כדי להיות מעניין. הוא עצמו מספק די והותר חומר לדרמה. המצלמה אינה מחפשת רק את הרגעים היפים. היא נמצאת גם כאשר האווירה מתוחה, כאשר האגו משתלט וכאשר נדמה שהמיזם כולו עומד לקרוס.
ומדי פעם, בתוך כל המהומה הזאת, הם מתחילים לנגן. פתאום הכול מתחבר. אותם אנשים שהתווכחו לפני רגע מוצאים שפה משותפת דרך הכלים והקולות. המוזיקה עושה בתוך דקות מה ששעות של שיחות לא הצליחו להשיג.
לא רק נוסטלגיה, בעיקר אנשים
יש משהו כמעט אבסורדי במפגש הזה. חבורת מוזיקאים שכבר חצתה את גיל חמישים מנסה להחזיר לחיים להקת פאנק. אותה מוזיקה שנולדה מתוך מרד נעורים דורשת מהם כעת משמעת, סבלנות ויכולת להתפשר. אלא שפשרות מעולם לא היו הצד החזק של הקליק.
חדר החזרות הופך לזירת התגוששות. כל משפט עלול להצית ויכוח חדש, וכל זיכרון מזמין גרסה אחרת. אבל דווקא שם, בין הכעסים לבין הצחוקים, מתגלים האנשים שמאחורי השירים. כאלה שחלקו פעם חלום גדול, נפרדו בדרכם ונאלצים כעת לפגוש מחדש גם את עצמם.
דותן ומבורך אינם מנסים להאכיל את הצופים בכפית. אין כאן צורך בקריין שיסביר לנו מי צודק ומי טועה. הם מניחים להתרחשויות לדבר. העורך מוריס בן־מיור מחבר את החומרים לדרמה אנושית מורכבת, שבה המתח נולד מתוך המציאות עצמה.
בעיניי, זהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט. הוא אינו מבקש להכריע מי אשם בפירוק הלהקה, או מי תרם יותר להצלחתה. הוא חושף עד כמה קשה לשמר יצירה משותפת לאורך שנים. ובעיקר, עד כמה קשה לחזור ולעבוד עם אנשים שאתה מכיר כמעט חיים שלמים.
אפשר להחליף את חברי הקליק בארבעה שותפים לעסק, בחברים מהצבא או בבני משפחה. המנגנון האנושי יישאר דומה. האגו, הזיכרונות, האהבה והכעסים אינם זקוקים לגיטרה חשמלית כדי להתפרץ.
שני חברים שכבר לא יחזרו
הצפייה בסרט בשנת 2026 מעניקה לו משמעות נוספת. ז'אן ז'אק גולדברג, המתופף המקורי של הקליק, נפטר בשנת 2006. אלי אברמוב, הגיטריסט והמלחין המרכזי, הלך לעולמו בשנת 2015.
הידיעה הזאת מלווה אותי לאורך הצפייה. האנשים שעל המסך מתווכחים, צוחקים, מתעצבנים ומנגנים. הם אינם יודעים כיצד ייראה העתיד. אנחנו, הצופים של היום, כבר מכירים חלק ממנו.
מה שנראה בזמן הצילומים כניסיון להחזיר להקה לפעילות הופך בדיעבד למסמך היסטורי חשוב. הסרט משמר לא רק את המוזיקה, אלא גם את מערכות היחסים בין יוצריה. את המחוות הקטנות, הבדיחות הפנימיות, ההתפרצויות והרגעים שבהם הכול מתחבר.
ואולי משום כך שמו של הסרט מקבל כיום משמעות עמוקה יותר. "הקליק האחרון" אינו רק משחק מילים על שם הלהקה. הוא גם מזכיר לנו שכל מפגש יכול להיות האחרון, גם כאשר המשתתפים עדיין מתכננים את ההופעה הבאה.
מדני דותן המוזיקאי לדני דותן הקולנוען
בהמשך פגשתי שוב את דותן גם מחוץ לבמות הרוק. במאי 2025 הגעתי להקרנת הבכורה של "מלכי הקסטות – האחים ראובני". דותן ומבורך יצרו סדרה דוקומנטרית על האנשים שחוללו את מהפכת המוזיקה המזרחית בישראל.
מצאתי בכך לא מעט אירוניה תרבותית. מי שעמד בראש להקת פאנק שביקשה לבעוט במוסכמות המוזיקליות, הפך לקולנוען המתעד מהפכה מוזיקלית אחרת. אמנם המרחק בין הפאנק של הקליק לבין הקסטות של האחים ראובני עצום, אבל המכנה המשותף ברור. בשני המקרים מדובר באנשים שלא המתינו לאישור מהממסד כדי ליצור מוזיקה ולהגיע לקהל.
דותן ממשיך להתעניין באנשים שהזיזו משהו בתרבות הישראלית. כאלה שלא תמיד התאימו לתבניות המקובלות, אבל השאירו אחריהם חותם עמוק. במובן הזה, גם "הקליק האחרון" משתלב היטב בעשייתו הדוקומנטרית.
רק ביולי האחרון חזרתי אל דותן דרך ספרו "אל תדליקו לי נר", שמכנס ארבעים שנות יצירה ומחאה. ושוב מצאתי את אותו קול שלא ממש מבקש להתנצל. הקול שפגשתי לראשונה במרתף ההוא ברחוב דיזנגוף.
הקליק האחרון חוזר למסך
שלוש עשרה שנים אחרי שיצא, "הקליק האחרון" מקבל כעת הזדמנות נוספת לפגוש את הקהל. דני דותן מביא את הסרט אל מיזם דוקו טי.וי, המעניק בית ברשת לקולנוע התיעודי הישראלי. המיזם מציג סרטים ישראליים ומאפשר לצופים לפגוש גם את היוצרים שמאחוריהם.
ההקרנה המקוונת החלה ביום חמישי, 29 באוקטובר 2026. הצופים יכולים לבחור כמה לשלם עבור הצפייה, בהתאם לרצונם וליכולתם, לרבות צפייה ללא תשלום. ביום שני, 2 בנובמבר, מתוכנן גם מפגש מקוון עם דותן ומבורך.
מבחינתי זו הזדמנות מצוינת להמליץ על הסרט, ולא רק לחובבי הקליק. אין צורך להכיר את כל השירים או להיות חלק מסצנת הפאנק של שנות השמונים. אפילו אין צורך לאהוב רוק.
מספיק להתעניין באנשים, ביחסים שביניהם ובחלומות שמסרבים להיעלם. "הקליק האחרון" מציע את כל אלה, לצד פסקול של אחת הלהקות החשובות והחריגות שפעלו כאן.
ואולי זה סוף המסע
בסופו של דבר, אני חוזר במחשבותיי אל אותו מרתף ברחוב דיזנגוף. אל ז'אן ז'אק מאחורי התופים, אל אברמוב עם הגיטרה ואל עובד אפרת והבס. ובעיקר אל דני דותן, עם הליפסטיק השחור והקול שלא ביקש רשות מאיש.
אז, בראשית שנות השמונים, לא יכולתי לדמיין שארבעים וחמש שנים מאוחר יותר עוד אעסוק בחבורה הזאת. ודאי שלא שיערתי שאפגוש אותם שוב ושוב, על במות ובאולמות קולנוע, עם מצלמה ביד ומקלדת בהישג יד.
אבל אולי זה סודן של להקות שבאמת השאירו חותם. אתה ממשיך להקשיב להן גם כאשר המוזיקה כבר אינה חדשה. אתה חוזר אל השירים כאשר החיים מעניקים להם משמעות אחרת. ובמקרה של הקליק, אתה מגלה שגם האנשים שמאחורי המוזיקה מרתקים לא פחות ממנה.
"הקליק האחרון" מצליח לתפוס בדיוק את הרגע הזה. את המפגש בין הנעורים לבין השנים שחלפו, בין החלום לבין המציאות. דותן ומבורך העניקו לנו הזדמנות להציץ אל מאחורי המיתולוגיה, ושם מצאתי משהו מעניין הרבה יותר. בני אדם.
הייתי שם כשהכול התחיל. הייתי שם כשהם ניסו להתחיל מחדש. וכעת אני פוגש אותם שוב, דרך המסך, כשהזמן כבר כתב בעצמו חלק מהסיפור.
ואולי זה סוף המסע. אולי באמת לא יהיה עוד קליק, לפחות לא כפי שהכרנו אותה. אבל כל עוד הצלילים נשמרים, התמונות ממשיכות לנוע והסיפורים אינם נעלמים, משהו מהרוח ההיא נשאר איתנו.
כי בסופו של דבר, את הפאנק אפשר להוציא מחדר החזרות. את חדר החזרות קצת יותר קשה להוציא מהפאנקיסטים.
הקליק האחרון – עמוד הסרט, צפייה והרשמה
הסרט יהיה זמין לצפייה החל מיום חמישי 29.10 בשעה 20:00 בערב. מפגש הזום עם דני דותן ודליה מבורך יתקיים ביום שני 02.11 בשעה 21:00.
