אור לבן, כיסאות מתקפלים ורקדן אחד בקהל
האור היה הדבר הראשון שפגש אותי כשנכנסתי לסטודיו אורה במתחם סוזן דלל. נורות הניאון שטפו את החלל באור חזק, והקירות הלבנים והתקרה הגבוהה העצימו את הבוהק. נאלצתי לצמצם מעט את האישונים ולהתרגל לתאורה שכמעט לא הותירה מקום לצללים. המארגנים הציבו לרשות הקהל שתיים או שלוש שורות של כיסאות מתקפלים. ישבנו באותו חלל עם הרקדנים, כמעט במרחק נגיעה מהם. כולנו חלקנו את אותו חלל.התיישבתי בשורה הראשונה, במרחק כיסא אחד מאדם שכבר ישב שם לפני שנכנסנו. הוא נראה כאחד הצופים שהקדימו להגיע. רק בהמשך התברר לי שמדובר במשה שכטר אבשלום, אחד משני הרקדנים במופע. כך, עוד לפני שהחלה התנועה, כבר מצאתי את עצמי חלק ממשחק מסקרן.
שכטר אבשלום נשאר לשבת במקומו, שלף את הסמארטפון והחל להקריא טקסט מאת המחזאי יוסף אל־דרור. הקריאה בגוף שלישי יצרה מרחק מסוים מההתרחשות, כאילו מישהו מתבונן בסיפור מבחוץ ומנסה לפענח אותו עבורנו. הוא לא מיהר להצטרף אל המתרחש במרכז החלל, אלא המשיך להחזיק בעמדת המתבונן. ואז נכנסה מיכל מועלם. היא פתחה בסולו מדוד, כמעט מהוסס, בתנועות מצומצמות שבחנו את גבולות הגוף והמרחב. בהדרגה התרחבה התנועה, צברה תנופה והפכה לנוכחות שקשה להתעלם ממנה. המילים המשיכו להתקיים לצד הגוף הרוקד. לעיתים נדמה היה שהן מבקשות להסביר את התנועה, ולעיתים דווקא להתרחק ממנה. כך נוצר דיאלוג בין מה שהעיניים רואות לבין מה שהאוזניים שומעות.
שלושה מהלכים, שני רקדנים ומעגל אחד
מנקודת המבט שלי, המופע התחלק לשלושה מהלכים מרכזיים. בראשון ניצבה מועלם לבדה במרכז החלל. הגוף הוביל את ההתרחשות, בעוד הטקסט המושמע הציע פרשנות נוספת למה שראינו. במהלך השני הצטרף אליה שכטר אבשלום, והמפגש ביניהם שינה את הדינמיקה. מה שהתחיל באינטראקציות קלילות התפתח בהדרגה לדיאלוג גופני נמרץ, לעיתים כמעט מתפרץ. התנועות התרחבו, האנרגיה עלתה, ושני הרקדנים מילאו את הסטודיו בנוכחות משותפת. המעברים בין התנועות העדינות לפרצי האנרגיה המחישו את יכולותיהם הגופניות ואת הניסיון שצברו. דווקא בחלל הקטן אפשר היה להבחין בכל מחווה, שינוי קצב או תזוזה של כף יד. לא היה צורך במשקפת או במסך ענק. הכול התרחש ממש מול העיניים.
גם הפסקול, שיצר אורי קומראן, תרם לאווירה המשתנה. בין הקטעים שזיהיתי היו "Dancing in the Dark" של ברוס ספרינגסטין, "The Road to Kingdom" של כריס בנסטד, "Odlazi Nam Deda" של ד"ר נלה קראיליץ', "Foxtrot" של Fanfare Ciocărlia ו־"Falsememory Factory" של Reki Mochizuki. המעברים בין רוק אמריקאי, מוזיקה בלקנית וצלילים אינסטרומנטליים יצרו פסיפס מוזיקלי מגוון. המוזיקה לא ביקשה להכתיב משמעות אחת לתנועה, אלא הוסיפה לה שכבות של הקשרים ואסוציאציות. לעיתים היא העניקה לגוף תנופה נוספת, ולעיתים אפשרה לו להתקיים במרחב משלו, כמעט בנפרד מהצלילים.
הצלילים
שיעור מחול
ממש לקראת הסיום החליט שכטר אבשלום לקחת את הפיקוד לידיו. הוא הציג לקהל סדרת תנועות מחול, שאותן הגדיר כוואלס. אני מודה שלא ממש זיהיתי שם את הוואלס המוכר, אבל זה כבר עניין אחר. הוא הזמין את הצופים להתנסות בתנועות, לתרגל אותן ולנוע יחד איתו. לפתע הפך הקהל, שעד לאותו רגע בעיקר התבונן, לחלק פעיל מהיצירה. זו הייתה המסת הגבולות במובנה המוחשי ביותר. המחיצה האחרונה בין גוש הקהל לצמד הרקדנים פשוט נעלמה. מה שהחל בערב שבו ניסינו לפענח את מחשבות הצופה, הפך למפגש שבו הצופה עצמו נדרש לרקוד. לא עוד שני רקדנים מול שורות כיסאות, אלא אנשים שחולקים תנועה משותפת באותו חלל.
ואז הגיע המהלך האחרון, שבעיניי היה גם המסקרן ביותר. שכטר אבשלום חזר למקומו בין הצופים, ומועלם נותרה לבדה במרכז החלל. כמעט צעד אחר צעד היא שבה אל רצף התנועות שפתח את הערב. אלא שהפעם כבר הכרנו את התנועות, את הרקדנית ואת החלל שבו היא נעה. משהו בחוויית הצפייה השתנה, אף שהתנועה נראתה כמעט זהה. החזרה הזאת לא הייתה רק שחזור של קטע מחול. היא המחישה כיצד הזיכרון משפיע על האופן שבו אנחנו מתבוננים, וכיצד אותה פעולה יכולה לקבל משמעות אחרת אחרי שעברנו דרך משותפת.
26 שנים בין שתי גרסאות
כדי להבין את המפגש הזה צריך לחזור לשנת 2000. אז יצרה הכוריאוגרפית נעה דר את ״מוזר״, בשיתוף המחזאי יוסף אל־דרור. נקודת המוצא הייתה פשוטה ומסקרנת: מה באמת עובר בראשו של אדם היושב בחשכת אולם וצופה במחול? האם הוא מבין את המתרחש, מחפש משמעות נסתרת מאחורי התנועות, או פשוט נותן למחשבותיו לנדוד? דר ואל־דרור החליטו להעניק למחשבות הללו קול, וכך נוצר מפגש בין הטקסט לבין הגוף, ובין המופיעים לבין הקהל. כבר אז ביקשה היצירה לבחון את היחסים המורכבים שבין הצופה לבין מה שמתרחש מולו.
כעת, 26 שנים מאוחר יותר, חוזרת דר אל היצירה, אך אינה מבקשת לשחזר אותה כפי שהייתה. במקום האולם הגדול והתפאורה המסוגננת של ההפקה המקורית, היא בוחרת בחלל סטודיו אינטימי. הקהל יושב במרחק נגיעה כמעט מהרקדנים, ללא במה מוגבהת, מסך או חציצה ברורה. כולנו חולקים את אותו חלל ואת אותה תאורה. הבחירה הזאת אינה רק עניין טכני או אסתטי. היא משנה את יחסי הכוחות בין המופיעים לצופים ומעניקה משמעות חדשה לשאלות שהעסיקו את היוצרים לפני יותר מרבע מאה.
אותה רקדנית, גוף שצבר חיים
מיכל מועלם רקדה ב״מוזר״ המקורי בשנת 2000. כעת היא חוזרת אל אותו תפקיד, אחרי יותר מרבע מאה של פעילות אמנותית. בתחילת דרכה עבדה עם נעה דר, ובשנת 2001 עברה לברלין והצטרפה ללהקתה של הכוריאוגרפית סשה וולץ. מאז הופיעה, יצרה ולימדה במסגרות מחול ברחבי העולם. מולה ניצב משה שכטר אבשלום, רקדן ויוצר בעל ניסיון עשיר במחול העכשווי. לצד עבודתו עם כוריאוגרפים שונים, הוא פועל גם בתחום הניהול האמנותי. בשונה ממועלם, שכטר אבשלום פוגש את ״מוזר״ לראשונה, ללא הזיכרון הגופני של ההפקה המקורית.
המפגש ביניהם מציב שתי נקודות מבט שונות. מצד אחד רקדנית שנושאת בגופה את זיכרון היצירה המקורית, ומצד שני רקדן שמגיע אליה ללא אותו עבר משותף. כאן מתעוררת השאלה האם אפשר באמת לחזור לאותה יצירה אחרי 26 שנים. הגוף משתנה, הניסיון מצטבר, והזמן מותיר את חותמו. גם הקהל כבר אינו אותו קהל, והעולם שמחוץ לסטודיו השתנה ללא הכר. אבל דווקא הפער הזה מעניק ליצירה המחודשת את כוחה. היא אינה מנסה להעמיד פנים שהזמן עמד מלכת, אלא משתמשת בו כחלק בלתי נפרד מההתרחשות.
המסת הגבולות
אחד הדברים שמצאו חן בעיניי ב״מוזר ב־26״ היה הוויתור על המרחק המקובל בין הבמה לאולם. שכטר אבשלום ישב לצד הצופים בתחילת הערב, ובהמשך הפך לחלק מההתרחשות הגופנית. לקראת הסיום הוא כבר הצליח להוציא את הקהל מתפקידו המסורתי ולהפוך אותו לשותף לתנועה. יש משהו משעשע במצב שבו אדם יושב לידך, ורק לאחר מכן מתברר שהוא חלק מהמופע. זהו הומור שקט, שאינו זקוק לבדיחה מפורשת כדי לעבוד. אבל מעבר להומור, מדובר במהלך שמערער את החלוקה המוכרת בין מי שיוצר את האמנות לבין מי שבא לצפות בה.
בסופו של הערב, כשהמוזיקה והתנועה החזירו את מועלם אל נקודת הפתיחה, התחדדה גם משמעות החזרה. ראינו כמעט את אותן תנועות, אבל כבר לא היינו אותם צופים שישבו שם בתחילת המופע. במיוחד לאחר שהגבולות בינינו לבין הרקדנים נמסו, ולו לכמה רגעים של תרגול משותף. וזה אולי סוד הקסם של ״מוזר ב־26״. לא הניסיון להחזיר את הזמן לאחור, אלא ההבנה שאפשר לחזור לאותה נקודה, מבלי להגיע באמת לאותו מקום.
מוזר ב־26 | להקת המחול נעה דר
מאת: נעה דר | טקסט: יוסף אל־דרור | מופיעים: מיכל מועלם ומשה שכטר אבשלום.
סטודיו אורה, מרכז סוזן דלל, תל אביב. יום חמישי, 5 בנובמבר 2026. המופע יעלה שוב היום בשעה 14:00. כרטיסים זמינים כאן.
