יש רגעים בחיים שבהם אדם מבין שהגיע הזמן לארוז. לא בהכרח משום שמישהו גירש אותו מהבית. לפעמים הוא פשוט מגלה שהבית כבר אינו המקום שאליו הוא שייך.
מאיה אברהם לוקחת את התחושה הזאת אל השיר החדש שלה, "שבע שנים". היא פותחת בתמונה פשוטה של אריזת בגדים, ים וחיפוש תשובות בספרים. אלא שבסופו של המסע היא מגלה שלא לכל שאלה קיימת תשובה אחת.
שבע שנים, כמה בתים וארמון אחד
מאחורי המילים מסתתר סיפור על חיפוש אחר שייכות. שבע שנים מול הים, לילות ללא שינה ומעבר בין בתים. בתוך כל אלה ניצבת אישה שמנסה לבנות לעצמה ארמון ולהרגיש בו מלכה. אלא שהארמון הזה אינו מבטיח בהכרח תחושת בית. דווקא מתוך הניסיון להיאחז במוכר צומחת ההבנה שהגיע הזמן לשחרר.
אברהם שרה על בחירה אישית, על הצבת גבולות ועל היכולת להפסיק להילחם. לא כל דבר שווה את המאבק, לא כל מקום שבו נשארנו שנים ארוכות הוא המקום שבו נרצה להזדקן.
לא כל פרידה היא הפסד
המשפט "עכשיו אני בוחרת ללכת" ניצב בלב השיר. אין כאן בהכרח דרמה גדולה או ניסיון לסגור חשבון. יש החלטה שקטה של אישה המבקשת להשיב לעצמה את השליטה בחייה. גם המספר שבע אינו מקרי מבחינה רעיונית. הוא מסמן פרק זמן ממושך, כמעט מחזור חיים שלם. כשהשיר מזכיר שבע שנים נוספות, מתחדדת השאלה כמה זמן עוד אפשר להישאר במקום שאינו שלנו.
מאיה אברהם אינה מבקשת לספק תשובות לכל השאלות. היא מציעה משהו אחר: את האפשרות להמשיך הלאה גם בלי לדעת בדיוק מה מחכה מעבר לפינה. ובסופו של דבר, אולי זאת התובנה החשובה ביותר בשיר החדש. לפעמים הדרך למצוא בית מתחילה דווקא ברגע שבו מחליטים לעזוב אותו.
כך מאיה עם יציאת השיר לרשתות – "יש מילים שהן הרבה מעבר לשיר. כל אחד מאיתנו עבר דרך, אסף שברים, בנה את עצמו מחדש. ובכנות, אני לגמרי בניתי לי ארמון שארגיש בו מלכה"
מילים: מאיה אברהם, ניצן אלון, אריאל יום טוב ורוית לירון | לחן: מאיה אברהם, ניצן אלון ואריאל יום טוב | עיבוד והפקה מוזיקלית: ניצן אלון ואריאל יום טוב
