,מה קורה כשבלש חוקר שלוש תעלומות רצח, אבל בכל פעם ההיגיון בורח מזירת הפשע? ואם זה לא מספיק, הנרצח חוזר לחיים רק כדי למצוא את מותו מחדש. זה פחות או יותר העולם שאליו מכניסה אותנו ההצגה ״דיק טרנטון״ בתיאטרון החנות. עולם שבו כל שחזור של רצח עשוי להוביל לתעלומה מוזרה עוד יותר.
אמש הגענו לבית טפר בתל אביב. שם התקיימה החזרה הגנרלית, רגע לפני פתיחת פסטיבל Surround 2026. הפסטיבל מקדיש השנה יומיים, 30–31 באוקטובר, למסתורין ולתעלומות החיים. הצגות, מיצגים ומופעים בוחנים סודות, תעלומות בלשיות ואת הריגוש שבחוסר הידיעה.
קצת רוקנרול לפני הרצח
את הערב פתחו עוזי ״רמירז״ פיינרמן וגלעד לוין, שהתיישבו עם הגיטרות מול המוזמנים. השניים ניגנו כמה משיריו של רמירז, מתוך מה שהגדרתי בחיוך ״התקופה המוקדמת שלו״. בהמשך ניגש שחר מרום, מנהל תיאטרון החנות, אל המיקרופון. מרום הזמין את ד״ר רונית לרר שפק, מנהלת תחום התיאטרון והפרינג׳ במינהל התרבות, לשאת דברים.
אבל עזבו אתכם.ן מעלי הגפן הממולאים, הירקות וערק הלימונים. כל אלה היו רק הקדמה לדבר האמיתי.
מעט אחרי השעה תשע בערב הוזמן הקהל להיכנס לאולם התיאטרון של החנות. הגיע הזמן להשאיר את הכיבוד מאחור ולהיכנס לעולם של רציחות, חשודים ובלש אחד.
מחנות קטנה ברחוב העלייה לבית טפר
זו אינה הפעם הראשונה שאני מגיע לתיאטרון החנות. לפני כמה שנים כבר סיקרתי את ״מון מוטל״, הרפתקת מדע בדיוני מוזיקלית. עוד קודם צפיתי ב״רדיו פליי״, הפקה של אותה חבורה, שעלתה בתיאטרון תמונע.
לתיאטרון החנות יש סיפור משלו. שחר מרום ועודד ורטש הקימו אותו בשנת 2010, בחנות קטנה ברחוב העלייה בתל אביב. המקום הצנוע העניק לתיאטרון את שמו וגם סייע לעצב את אופיו. עם השנים מצאה החבורה בית חדש בבית טפר שבדרום תל אביב. שם היא ממשיכה ליצור תיאטרון חזותי שמשלב משחק, בובות, מוזיקה וחפצים.
אני זוכר היטב את ״מון מוטל״, עם האנדרואידים, אנשי הלטאה והמסע אל הירח. כבר אז התרשמתי מהיכולת לברוא עולמות שלמים באמצעים צנועים יחסית. וגם הפעם פגשתי את אותה רוח יצירתית. רק שהפעם, במקום לצאת לחלל, אנחנו נכנסים לזירות רצח.
כשהרדיו היה התיאטרון שלנו
יש משהו בדמותו של בלש הפותר תעלומות רצח שמחזיר אותי עשרות שנים לאחור. הייתי ילד קטן, אי שם בשנות השישים, כשהיינו מתכנסים סביב הרדיו הביתי. באותם ימים עוד לא הייתה טלוויזיה בישראל, והדמיון נאלץ לעבוד שעות נוספות.
אחת התוכניות שאהבנו הייתה ״פול טמפל״, סדרת תסכיתי הבילוש ששידר קול ישראל. הבלש הבריטי ואשתו סטיב יצאו בעקבות רוצחים, חשודים ותעלומות שנפרשו על פני פרקים שלמים. בצלאל לוי העניק את קולו לפול טמפל, ונילי קינן גילמה את סטיב. אבל הקסם האמיתי לא הסתתר רק בעלילה. הוא הגיע מתוך הרמקול. רשרוש ניירות, צעדים במסדרון, חריקת דלת וטריקה פתאומית. כל צליל הפעיל את הדמיון והקים לנגד עינינו עולם שלם.
לא ראינו את החשודים ולא הכרנו את זירת הפשע. ובכל זאת היינו שם, ממש בתוך החקירה. היום קוראים לזה אולי תיאטרון של הדמיון. אז פשוט ישבנו ליד הרדיו והקשבנו. וכשחושבים על כך, החיבור לתיאטרון החנות אינו מקרי. כבר ב״רדיו פליי״ העניקה החבורה חיים חדשים לעולם תסכיתי הרדיו. נזכרתי בכל אלה אמש, כשישבתי באולם הקטן. הפעם המתין לנו בלש אחר, דיק טרנטון שמו.
שלוש תעלומות רצח, ואף אחת לא נורמלית
במשך כשעה לוקחים אותנו ארבעת השחקנים למסע בין שלוש חקירות רצח. כל אחת מהן מוזרה מקודמתה, וכל אחת מציגה אפשרויות חדשות לפענוח. במרכז ההתרחשות ניצבת מכונת השחזור של דיק טרנטון. באמצעותה נכנסים אנשי צוות המשרד לנעלי החשודים ומשחזרים את תרחישי הרצח האפשריים. אלא שככל שהחקירה מתקדמת, ההיגיון הולך לאיבוד והאבסורד משתלט על העניינים.
טל אברהם מגלם את הבלש דיק טרנטון, שמנסה לעשות סדר בתעלומות. הוא גם הקריין והמנחה, ומנווט את הקהל בין זירות הפשע. לצידו ניצב עמית גור, שמקבל את התפקיד כפוי הטובה של הערב: הנרצח התמידי. בכל חקירה הוא מוצא את מותו מחדש, בנסיבות מוזרות במיוחד.
את החבורה משלימות דניאל שפירא ודריה גלובנקו. השתיים מחליפות דמויות, נכנסות לנעלי החשודים ומשחזרות תרחישי רצח אפשריים. אבל במקום להתקרב לפתרון, כל שחזור פותח פתח להתרחשות מטורפת נוספת. הדמויות מחליפות זהויות, האביזרים מקבלים חיים משלהם והחקירה הופכת לקרקס בלשי קטן.
מדי פעם גם בובה או חפץ תמים מוצאים את עצמם בלב התעלומה. לא אחשוף את סיפורי הרצח עצמם. מי שמתכנן להגיע לפסטיבל זכאי לגלות בעצמו מי עשה מה, למי ולמה. אבל בהחלט אפשר לספר שבאולם נשמעו לא מעט פרצי צחוק מתגלגלים. וככל שהעלילה נעשתה מופרכת יותר, כך גדלה ההנאה מהמשחק.
ואם נדמה לכם שחקירת רצח היא עניין רציני, חכו עד שהדמויות יתחילו לשיר. באחת הסצנות הופכת התעלומה הבלשית למעין מיוזיקל, עם שירה, מוזיקה ומשחק תיאטרלי מוקצן. המעבר הזה אינו מרגיש זר למחזה. להפך, הוא משתלב היטב בעולם האבסורדי שבראו היוצרים. לרגע נדמה שזירת הפשע פינתה את מקומה לבמת מחזמר, והחשודים מעדיפים לשיר במקום למסור עדות.
דניאל ספיר, שאחראי להלחנה, מעניק גם לרגעים האלה את המעטפת המוזיקלית. וכך, בין גופה לנרצח ובין חשוד לבלש, גם המוזיקה מצטרפת לחקירה. וזה בדיוק היופי ב״דיק טרנטון״. איש אינו מבטיח לנו שהסיפור ימשיך באותו כיוון שבו התחיל. ברגע אחד אנחנו בתוך תעלומת רצח, וברגע הבא כבר כמעט מתחשק להצטרף לפזמון.
ארבעה שחקנים ומגרש משחקים אחד
ארבעת השחקנים מגיעים לבמה עם ניסיון ורקע שונים, אבל כאן הם חולקים שפה משותפת. טל אברהם, שחקן וסטנדאפיסט, כבר מכיר היטב את הבמה של תיאטרון החנות. עמית גור, שחקן ומחזאי, יצר בין היתר את ״חיי: גרסת המחזמר״ ואת ״תחושת בטן״.
דניאל שפירא, שחקנית ויוצרת תיאטרון חזותי, מוכרת גם כקארינה מהסדרה ״חזרות״. דריה גלובנקו מביאה עמה ניסיון בהפקות פרינג׳ ובתיאטרון העצמאי.
ארבעתם מוצאים כאן מרחב שמאפשר להם להשתטות, להעז ולשחק עם גבולות התיאטרון. הם אינם רק משרתים את המחזה. הם מעניקים לו את הקצב, האופי והנשמה.
ואני, שביליתי לא מעט שנים מחיי המקצועיים בחקירת עבירות אמיתיות, יכול להעיד שזירות רצח אינן עניין משעשע במיוחד. אבל כאן, כשההיגיון יוצא להפסקת קפה והאבסורד תופס פיקוד, גם אני הרשיתי לעצמי לצחוק.
כשהפרינג׳ משחרר את הרסן
אחרי שנים של שיטוט בין אולמות התיאטרון הגדולים לבמות הקטנות, למדתי דבר או שניים. לפעמים דווקא במקומות הצנועים מתרחשים הדברים המעניינים באמת. ב״דיק טרנטון״ לא תמצאו תפאורות ענק או אפקטים ראוותניים. תמצאו שחקנים שמוכנים להשתחרר ממוסכמות ולהעניק לדמיון להוביל אותם.
שחר מרום ואחינועם מנדלסון כתבו ועיבדו את המחזה, על בסיס סיפוריו של מרום. מנדלסון גם מביימת את ההצגה ומעניקה לארבעת השחקנים מגרש משחקים פרוע. הם הופכים שלוש תעלומות רצח לחגיגה של תיאטרון, הומור ואבסורד. פה ושם נעלם ההיגיון, אבל מי בכלל מחפש אותו?
זה בדיוק סוד קסמו של הפרינג׳. הוא אינו חייב לציית לכללים המקובלים, ולכן יכול להרשות לעצמו להשתולל.
גם מאחורי הבלגן עומדת מחשבה
ואסור לשכוח את האנשים שמאחורי הקלעים. כי גם כשהכול נראה כמו בלגן אחד גדול, מישהו צריך לתכנן אותו. דניאל אנגל אחראי לבימוי הבובות, ואילו שמוליק שוחט וקיילי קמינגס עיצבו אותן. דניאל ספיר הלחין את המוזיקה, שמלווה את ההתרחשויות ואת הרגעים הקומיים. סופיה טרוטוש עיצבה את האביזרים והתלבושות, ועמית פורטמן את התפאורה. דויד קרסוביצקי אחראי לתאורה, וטל רבינוביץ להפקה.
יחד הם מעניקים לשחקנים כלים לברוא עולם משלהם. כזה שבו גם חפץ פשוט יכול להפוך לחלק מהתעלומה.
אז מי באמת רצח את ההיגיון?
בסופו של הערב יצאתי מהאולם עם חיוך. לא בגלל פתרון כזה או אחר של תעלומת רצח, אלא בזכות הדרך. וכך, כמעט בלי להרגיש, חזרתי לרגע להיות אותו ילד שישב ליד הרדיו. ילד שחיכה לגלות מי הרוצח, ולא תמיד הצליח לנחש.
אז תנו לשחקנים, לצוות ההפקה ולדמיון שלכם לעשות את שלהם. את ההיגיון אפשר להשאיר לרגע מחוץ לאולם. אחרי הכול, מי אמר שחקירת רצח חייבת להיות עניין רציני?
קרדיטים
מאת: שחר מרום ואחינועם מנדלסון. סיפורים: שחר מרום. עיבוד למחזה: שחר מרום ואחינועם מנדלסון. בימוי: אחינועם מנדלסון. בימוי בובות: דניאל אנגל. שחקנים: טל אברהם, עמית גור, דניאל שפירא ודריה גלובנקו. הלחנה: דניאל ספיר. אביזרים ותלבושות: סופיה טרוטוש. עיצוב בובות: שמוליק שוחט וקיילי קמינגס, עיצוב תפאורה: עמית פורטמן, עיצוב תאורה: דויד קרסוביצקי. הפקה: טל רבינוביץ.
המופע מתקיים בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.
פסטיבל מתקיים היום ומחר בתיאטרון החנות בבית טפר בדרום תל אביב, כאן כל הפרטים והכרטיסים
קבלו טעימה מהמחזה
