מועצת הג׳אז קמה, ועכשיו מתחילות השאלות

הבוקר יצאה באופן רשמי אל האור מועצת הג׳אז הישראלי. אנשיה מגדירים אותה כארגון הגג הרשמי של הג׳אז בישראל. לדבריהם, גוף כזה חסר כאן במשך עשרות שנים.

בראש המועצה עומד עורך הדין יוחאי חי, יוזם המהלך ויושב הראש. לצדו מוזיקאים, אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע ותיקים. הרשימה כוללת את ארנון פלטי, אבי אדריאן ואיתן איצקוביץ׳. אליהם מצטרפים אבי עורי, בעז בן משה, צור בן זאב ושלומי גולדנברג.

המטרות שהציג הגוף החדש שאפתניות ורחבות. המועצה רוצה לייצג את הג׳אז מול מוסדות המדינה. היא מבקשת לשנות את חלוקת תקציבי התרבות ולהשפיע על תבחיני התמיכה. במקביל היא מציבה יעדים בתחומי חינוך, זכויות, תעסוקה וקשרים בינלאומיים.

כל אלה מטרות ראויות לבחינה ולדיון. חלקן אפילו נשמעות מתבקשות מאוד. אלא שלפני שמעניקים מפתחות לבית החדש, כדאי להביט היטב בשכונה.

רגע, מה זה בכלל ג׳אז?

קשה לדבר על מעמד הג׳אז בלי לעצור לרגע על ההגדרה עצמה. הג׳אז צמח מתוך התרבות האפרו אמריקאית בארצות הברית. האלתור הפך במשך השנים לאחד מעמודי התווך המרכזיים שלו. לצד האלתור נמצאים קצב, בלוז, דיאלוג בין נגנים וחופש פרשני. הסווינג נטוע עמוק בשורשי הז׳אנר. אולם הג׳אז מזמן הרחיב את גבולותיו הרבה מעבר אליו.

אפשר לומר שג׳אז אינו רק סוג מוזיקה. הוא גם שיטת עבודה ודרך תקשורת. מוזיקאים יוצאים מנושא, הרמוניה או מבנה ומתחילים לנהל שיחה. לפעמים הם מסכימים, לפעמים מתווכחים, ולעיתים פורקים לגמרי את המבנה. דווקא החופש הזה יצר במשך השנים אינספור חיבורים. רוק, פאנק, מוזיקה לטינית ואלקטרוניקה נכנסו לתוך השפה.

בישראל נוספו למרקחת גם מסורות ערביות, מזרחיות וים תיכוניות. המפגש הזה העניק לחלק מהמוזיקאים המקומיים חתימה מוזיקלית מובהקת. אותה חתימה עזרה להם למצוא אוזניים קשובות גם מעבר לים.

לא בדיוק מדבר שומם

באתר המועצה מתארים את מצב הג׳אז במילים חריפות במיוחד. שם מדברים על הזנחה עמוקה ועל מחסור בתמיכה מוסדית. אלא שבאותו מרחב מתארים גם פריחה אמנותית מרשימה. יש כאן סתירה שכדאי להתעכב עליה. מוזיקאי ג׳אז בישראל אכן מתמודדים עם קשיי פרנסה. השוק המקומי קטן, והקהל אינו מתחרה בפופ המסחרי.

אבל קשה לתאר את הג׳אז המקומי כשטח נטוש. מספיק לפתוח לוחות הופעות ולצאת מהבית. הסצנה אמנם אינה עצומה, אבל היא חיה ונושמת.

המועדונים הקטנים מחזיקים את הדופק

שבלול בתל אביב ממשיך להיות אחת הכתובות המרכזיות בתחום. המקום מציע הופעות ג׳אז לאורך השבוע, לצד בלוז ומוזיקה ברזילאית. גם סווינג, פיוז׳ן וסגנונות משיקים מקבלים בו במה קבועה.

תיאטרון הסמטה ביפו מחזיק אף הוא פעילות ג׳אז קבועה. שלומי גולדנברג מוביל שם את הצד המוזיקלי. הבמה הקטנה מאפשרת מפגש ישיר בין הנגנים והקהל.

בית רומנו בתל אביב על שלל הסטודיאות והפעילות העשירה של התדר במקום נותנים אכסניה אדירה לסצנת הג'אז המקומית.

גם בית העמודים ראוי להיכלל במפה הזאת. במשך שנים הוא היה מוקד חשוב לג׳אז צעיר בתל אביב. המקום כבר אינו פעיל כיום כמועדון. המבנה שבו פעל עובר בימים אלה תהליך שיפוץ ושימור. אולם התרומה שלו לסצנה המקומית עדיין נוכחת מאוד. דורות של מוזיקאים וקהל עברו שם בשעות הקטנות.

בירושלים ממשיכה הצוללת הצהובה לשמש תחנה מרכזית בעולם המוזיקה. היא אינה מועדון ג׳אז בלבד, וזה חלק מכוחה. המקום מחבר במה, אולפן, פעילות חינוכית ומפגש בין סגנונות. גם מרכז ענב בתל אביב מארח לאורך השנים מופעי ג׳אז. לצדו מתקיימות הופעות במרכזי תרבות קטנים ובאולמות עירוניים. כך נוצרת רשת מפוזרת שאינה נשענת על מועדון יחיד.

גם בהיכל התרבות כבר שמעו על ג׳אז

הג׳אז המקומי אינו נשאר רק במרתפים ובחדרים קטנים. בהיכל התרבות בתל אביב מתקיימת כבר כמה עונות סדרת ג׳אז. אלי דג׳יברי מוביל את הפעילות האמנותית במועדון סלע. הסדרה החלה תחת הכותרת JAZZ++. כיום היא ממשיכה במתכונת מתפתחת ובעונה חדשה. היא מחברת בין מוזיקאים ישראלים, אורחים ומפגשים חד פעמיים.

עצם קיומה חשוב להבנת התמונה הרחבה. הג׳אז כבר נכנס מזמן אל מוסדות התרבות המרכזיים. הוא פשוט אינו מחזיק שם את הנתח של הפופ.

ואז מגיעים הפסטיבלים

כאן התמונה נעשית גדולה ומשמעותית הרבה יותר. בישראל פועלים כבר עשרות שנים פסטיבלי ג׳אז מרכזיים. חלקם מחזיקים גם קשר בינלאומי עמוק.

פסטיבל הג׳אז בים האדום באילת הפך מזמן למוסד. לאורך השנים הגיעו אליו מוזיקאים ישראלים ואורחים בכירים מחו״ל. דני גוטפריד הניח את היסודות לפסטיבל לפני עשרות שנים. בהמשך הובילו אותו אמנותית אבישי כהן ואלי דג׳יברי. כיום נמצאת ניבה עמלי מעוז בעמדת הניהול האמנותי. לצד ההופעות מתקיימים גם ג׳אמים ומפגשים מקצועיים.

בירושלים פועל פסטיבל הג׳אז הבינלאומי במוזיאון ישראל. האירוע משלב מוזיקאים ישראלים עם יוצרים מובילים מהעולם. אבישי כהן הוביל אותו במשך שנים מאז הקמתו. כיום מוביל את הפסטיבל הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ. החיבור בין ישראל לעולם יושב בליבת האירוע. גם הלוקיישן במוזיאון מעניק לפסטיבל אופי ייחודי מאוד.

גם תל אביב מחזיקה היסטוריה ארוכה של פסטיבל ג׳אז עירוני. המתכונת השתנתה לאורך השנים, ולעיתים גם המיקומים השתנו. ברק ויס היה במשך שנים דמות מרכזית בניהול האמנותי.

לצד האירועים הציבוריים פועלים גם מפיקים מסחריים ועצמאיים. יפוג׳אז של עמיקם קימלמן ממשיך לפעול כבר יותר מעשור. הפסטיבל מארח ישראלים לצד נגנים המגיעים מחו״ל.

חברת שמיים מחזיקה במשך שנים פעילות ג׳אז מסחרית ענפה. סדרת ג׳אז חם עוברת בין ערים ומביאה אמנים בינלאומיים. החברה מפיקה גם פסטיבלים ייעודיים נוספים. זיו בן עומד לאורך השנים בלב המערכת הזאת. הפעילות מוכיחה שגם לשוק הפרטי יש עניין בג׳אז. אולי לא בכמויות של פופ, אבל בהחלט בצורה עקבית.

המדינה כבר נמצאת בתוך הסיפור

כאן מגיעה נקודה חשובה במיוחד. המועצה מדברת על הצורך בהכרה ממסדית ובתמיכה ממשלתית. הדרישה הזאת בהחלט ראויה לבדיקה. אלא שהמדינה כבר נוגעת בעולם הג׳אז בכמה שכבות. משרד התרבות תומך במוזיקה דרך מנגנוני תמיכה קיימים. פסטיבלים וגופים יכולים להיכנס למסגרות האלה.

אפשר לטעון שהמודלים אינם מותאמים מספיק לג׳אז. אפשר גם לטעון שהכסף קטן מדי. אבל קשה לומר שהמדינה כלל אינה מכירה בתחום. הדוגמה הבולטת ביותר נמצאת בפסטיבל החשיפה הבינלאומית למוזיקה. הצוללת הצהובה מפעילה את המיזם בשיתוף גורמים ממלכתיים. הג׳אז מקבל שם מקום מרכזי לצד מוזיקה אחרת.

החשיפה הבינלאומית כבר עובדת

פסטיבל החשיפה מביא לישראל אנשי תעשייה מהעולם. מנהלי פסטיבלים, סוכנים ואוצרים מגיעים כדי לראות מוזיקאים מקומיים. הג׳אז ומוזיקת העולם מקבלים שם במה מכובדת מאוד. זהו מנגנון שעושה בפועל בדיוק חלק מהחזון החדש. הוא מחבר מוזיקאים ישראלים אל השוק הבינלאומי. הוא גם עושה זאת באמצעות תמיכה ושיתוף ממסדי.

לכן הדיון אינו יכול להסתכם במילה הזנחה. המציאות מורכבת הרבה יותר. השאלה האמיתית היא כמה תמיכה מגיעה ישירות לעוסקים בתחום. צריך גם לבדוק כיצד מתחלקים התקציבים הקיימים. האם הג׳אז מקבל נתח מתאים להיקף הפעילות שלו. האם מודל התמיכות מבין בכלל כיצד ג׳אז עובד.

קטן בכרטיסים, גדול במשקל הסגולי

מבחינת מספרי קהל, הג׳אז אינו מתחרה בפופ הישראלי. הוא גם אינו מתמודד עם הפופ הים תיכוני. הפופ האמוני מחזיק כיום כוח קהל עצום משלו. גם הרוק הישראלי עדיין מסוגל למלא אולמות גדולים. אירועים מיוחדים יכולים לקחת אותו גם לפארקים. הג׳אז פועל בדרך אחרת ובקני מידה אחרים.

מרבית הפעילות מתקיימת במועדונים, סדרות ופסטיבלים. הקהל קטן יותר, אבל בדרך כלל גם נאמן מאוד. זה אינו שוק המבוסס בעיקר על להיטי רדיו. לכן מדד מכירת הכרטיסים לבדו מספר רק חלק מהסיפור. המשקל הסגולי של הג׳אז גבוה מגודלו המסחרי. הוא מייצר מוזיקאים ברמה בינלאומית גבוהה.

יש כאן גם מערכת חינוך מוזיקלית עמוקה. קונסרבטוריונים, בתי ספר ואקדמיות ממשיכים לגדל נגנים. חלק מהם מתחילים קריירה בינלאומית כבר בגיל צעיר.

ומה באמת קורה בעולם?

גם כאן כדאי להוריד מעט את הסופרלטיבים לקרקע. ישראל אינה מרכז הג׳אז העולמי. היא גם אינה המדינה היחידה שמייצאת מוזיקאים מצטיינים. אבל ביחס לגודלה, ישראל מציגה נוכחות מרשימה מאוד. מוזיקאים ישראלים משתלבים בסצנות המרכזיות של ניו יורק ואירופה. חלקם חתומים בלייבלים החשובים בתחום.

אבישי כהן החצוצרן בנה קריירה בינלאומית ארוכה ומוערכת. שי מאסטרו הפך אף הוא לשם מוכר בסצנה העולמית. ענת כהן מחזיקה קריירה אמריקאית מצליחה ומועמדויות לגראמי. אפשר להוסיף לרשימה את יותם זילברשטיין ויונתן אבישי. גם עומר אביטל פועל שנים בזירה הבינלאומית. עוד שמות מצטרפים לרשימה כמעט בכל דור.

הנקודה אינה שישראל כבשה את עולם הג׳אז. היא פשוט מייצרת מספר מרשים של מוזיקאים תחרותיים. זה בהחלט נכס תרבותי שראוי לטפח.

אז למה בכלל צריך מועצה?

דווקא אחרי כל זה אפשר להבין מדוע מועצה עשויה להיות נחוצה. מישהו צריך לעסוק בתנאי העבודה ובהגנה על זכויות. גוף יציג יכול גם לנהל שיח קבוע מול המדינה. מועצה יכולה לחבר בין גופים שפועלים כיום במקביל. היא יכולה לסייע ליוצרים צעירים ולפתח קשרים בינלאומיים. היא גם יכולה לרכז מידע שאינו מרוכז כיום.

כל זה נשמע הגיוני ואפילו נחוץ. אלא שכאן מגיעה השאלה המעניינת ביותר. מי בעצם העניק לגוף החדש את המנדט לייצג את הסצנה.

מי יושב סביב השולחן?

אין שום סיבה לזלזל באנשי המועצה החדשה. מדובר באנשים בעלי ניסיון, ידע ומעמד מקצועי. כמה מהם נמצאים בלב העשייה כבר עשרות שנים. אבל כאשר משתמשים במילים ״ארגון הגג הרשמי״, עולה שאלה טבעית. איפה כמה מהמנהיגים המעשיים של הסצנה. לא רק נגנים, אלא גם אוצרים ויזמים.

איפה ניתאי הרשקוביץ, שמנהל כיום את פסטיבל ירושלים, איפה אבישי כהן, שהוביל אותו מאז הקמתו. היכן ניבה עמלי מעוז, שמובילה כיום את אילת, היכן אלי דג׳יברי, שהוביל את אילת ומקדם ג׳אז בהיכל התרבות. איפה עמיקם קימלמן, שמפעיל את יפוג׳אז יותר מעשור. איפה זיו בן, שבנה פעילות מסחרית ארצית בתחום. ואיפה ברק ויס, שפעל במשך שנים בפסטיבלים ובחשיפה בינלאומית. אפשר להוסיף גם נציגים מהצוללת הצהובה. אפשר לדבר גם על תזמורת הג׳אז הישראלית.

לא כולם חייבים לשבת בוועד. גוף מנהל צריך להישאר גוף שניתן לנהל. אבל קשה להתעלם מהיעדרם מהתמונה שהוצגה.

מי שמכם, אבל בעדינות

אין כאן טענה לקומבינה. אין בידינו מידע שמאפשר לקבוע דבר כזה. אולי חלק מהאנשים הוזמנו והעדיפו להישאר בחוץ. אולי הגוף עדיין בראשית דרכו. ייתכן שההרכב יתרחב בהמשך. כל האפשרויות הללו סבירות ולגיטימיות.

אבל גוף המכנה עצמו ארגון הגג הרשמי לוקח על עצמו נטל נוסף. הוא צריך להסביר מאיפה מגיע המנדט. במיוחד כאשר הוא מבקש להשפיע על כספי ציבור. המועצה אינה מבקשת רק לארגן מפגשי נגנים. היא רוצה להשפיע על מדיניות ועל תבחיני תמיכה. היא גם מבקשת להיות הכתובת הרשמית מול המדינה.

מרגע זה שאלת הייצוג אינה קטנונית. היא הופכת לשאלה מהותית מאוד. מי בחר את מי שמייצגים את כל השאר.

וגם ההצטרפות עוברת דרך הוועד

באתר המועצה מזמינים מוזיקאים ואנשי מקצוע להצטרף. החברים אמורים ליהנות ממידע, קשרים ונוכחות ציבורית. הם אמורים גם לקבל קול בעיצוב דרכה. אבל מי שמבקש להצטרף מגיש בקשה לוועד. הוועד הוא שמחליט אם לקבל אותו. זה מנגנון מקובל בעמותות רבות.

אולם כאן מדובר בגוף שמבקש לייצג ענף שלם. לכן מנגנון החברות מקבל משמעות אחרת. כדאי לדעת כיצד ייבחרו הנהלות עתידיות. ראוי גם לדעת כמה חברים כבר הצטרפו. חשוב להבין כיצד ייוצגו מפיקים ומועדונים. צריך לשאול גם איך ייוצגו צעירים ואמנים הפועלים בחו״ל.

אולי הג׳אז עצמו מחזיק בתשובה

יש משהו כמעט אירוני בכל הסיפור הזה. המועצה מגדירה ג׳אז כתרבות של הקשבה ודיאלוג. דווקא כאן נמצאת אולי התשובה לכל השאלות. ג׳אז טוב אינו מתחיל כאשר נגן אחד מודיע שהוא הלהקה. הוא מתחיל כשהנגנים מקשיבים זה לזה. אחר כך הם מוצאים יחד את הכיוון.

מועצת הג׳אז הישראלי יכולה להפוך לגוף חשוב מאוד. אולי היא באמת הגוף שהיה חסר. אבל את המעמד הזה היא תצטרך להרוויח. תקנון ואתר אינטרנט אינם מספיקים לכך. גם רשימת שמות מכובדת אינה מעניקה לבדה מנדט ציבורי. המועצה תצטרך לחבר אליה את הסצנה שכבר קיימת.

והסצנה הזאת נמצאת כאן הרבה מאוד שנים. היא מנגנת באילת, בירושלים ובתל אביב. היא עולה על במות קטנות ונכנסת גם להיכל התרבות. היא שולחת מוזיקאים דרך החשיפה הבינלאומית אל העולם. חלקם כבר בנו שם קריירות מרשימות מאוד. אחרים ממשיכים לבנות אותן עכשיו.

אז ברכות למועצה החדשה. באמת. עכשיו נשאר לברר מי בדיוק נמצא מתחת לגג. ועוד יותר מעניין לדעת מי נשאר בינתיים בחוץ.