האולם הראשי בבית ציוני אמריקה היה מלא היום מפה לפה. כיאה לפרמיירה חגיגית, הקהל הגיע מוכן לערב של מדונה. אלא שמדונה עצמה כמובן לא עמדה על הבמה. מיכל אמדורסקי לקחה על עצמה את המשימה הלא פשוטה הזאת.
את המופע הפיק התיאטרון העברי, בניהולו של גדי צדקה. בדרך כלל צדקה עוסק במחזות, הצגות והפקות תיאטרון. הפעם הוא נכנס אל עולם הפופ הגדול והנוצץ. התוצאה קיבלה ממדים של מופע מוזיקלי לכל דבר.
כבר לפני חודש סיפרתי כאן על ההפקה המסקרנת הזאת. היום הגיע הרגע לראות כיצד ההבטחה נראית באמת. במרכז ניצבה אמדורסקי, שביימה את הערב כולו. היא גם יצרה את הכוריאוגרפיה יחד עם לי חי דהן.
להסיר את הכובע בפני מיכל
צריך להסיר את הכובע בפני מיכל אמדורסקי. ממרום גילה, והיא עדיין צעירה ממני בהמון שנים, כן. היא הוכיחה שהיא נחושה, אנרגטית ונמצאת בכושר מרשים מאוד. אמדורסקי לא הסתפקה בעמידה מול מיקרופון ובשירת להיטי מדונה. היא שרה, רקדה, החליפה תלבושות ונכנסה שוב ושוב אל הדמות. כל נאמבר הביא איתו מראה אחר ותקופה אחרת.
התלבושות התכתבו עם המראה האיקוני של מדונה לאורך השנים. גם התאורה והתפאורה נכנסו עמוק אל תוך המשחק. עבודת הווידאו השלימה את התמונות מעל ומאחורי הבמה. הכל ביקש להזכיר רגעים מהופעותיה ומהקליפים המפורסמים של מדונה.
השילוב הזה העניק לערב שפה ויזואלית ברורה. לפעמים היא הייתה נוצצת, לפעמים פרובוקטיבית ולפעמים נוסטלגית. אבל היא תמיד נשארה בתוך העולם שמדונה בנתה במשך עשרות שנים.
שלוש מדונות על במה אחת
אמדורסקי אינה נמצאת לבדה במרכז ההפקה. לצידה ניצבות שני שאולי ועדי שרון המצוינות. שתיהן לוקחות חלק מלא בשירה ובתנועה. לרגעים מתקבלות למעשה שלוש גרסאות שונות של מדונה על אותה במה. החלוקה הזאת מאפשרת למופע לשמור על הקצב הגבוה שלו. היא גם מעניקה לאמדורסקי מרחב לנשום ולהחליף דמות ותלבושת.
את המעטפת המוזיקלית מנהל איתמר מירון. על הבמה ניצב הרכב נגנים חי ומדויק. יובל ירון מנגן בתופים ויובל בכר בבס. דניאל הלפמן אוחז בגיטרה ועומר גולד בקלידים.
מולם וביניהם פועלת קבוצת רקדנים ורקדניות מקצועית ומלאת אנרגיה. התנועה אינה משמשת כאן כתוספת לשירים. היא חלק מרכזי מהשפה של הערב. בקבוצה משתתפים לי חי דהן, אורן הראל וגל מחזרי. לצדם ניר שיבר, הוד שמיר ורוי שמש. גם נעה בן בסט, הילה אטדגי וים אייזנברג משתתפות. את הקבוצה משלימים נטעלי חכם ומעיין גלינקה.
כמעט שעתיים בתוך המכונה של מדונה
במשך קרוב לשעתיים שטפה אותנו אמדורסקי בשלל הלהיטים הגדולים של מדונה. המסע נע מראשית הקריירה ועד השנים המאוחרות יותר. זה היה, בתכלס, פשוט תענוג. השירים הגיעו בזה אחר זה, עטופים בתנועה ובתמונות צבעוניות. כל כמה דקות התחלפה התמונה והשתנה האופי. רגע אחד קיבלנו רחבת ריקודים. ברגע הבא כבר הופיעה תמונה תיאטרלית לגמרי.
אבל אצלי התרחש במקביל גם מופע אחר לגמרי. המוזיקה פתחה מגירות ישנות בזיכרון הפרטי שלי. היא החזירה אותי אל שתי ההופעות של מדונה בפארק הירקון. בראשונה הייתי שם במאה שעברה, בשנת 1993. בשנייה כבר פגשתי אותה בשנת 2009. בשני המקרים מדונה ידעה בדיוק כיצד להשתלט על פארק שלם.
שיר פופ טוב יודע לעשות את הדברים האלה. כמה צלילים מספיקים כדי להעיף אותך עשרות שנים לאחור. פתאום אתה זוכר מקום, קהל, תאורה ואפילו תחושה. כך מצאתי את עצמי נע בין שתי שכבות במהלך המופע. על הבמה עמדה אמדורסקי של 2026. בתוך הראש רצו תמונות של מדונה מהפארק.
לא חיקוי, אלא אהבה לדבר האמיתי
מופע מחווה תמיד הולך על חבל דק. קל מאוד להפוך אותו לערב חיקויים. קל אפילו יותר להסתפק ברצף מוכר של להיטים. אמדורסקי בחרה בדרך השאפתנית יותר. היא ניסתה לבנות מחדש את החוויה סביב השירים. היא לא ביקשה להפוך למדונה. היא ביקשה לחגוג את מדונה.
וזה הבדל משמעותי.
אפשר היה להרגיש שאמדורסקי מכירה היטב את החומרים שהיא מבצעת. היא מכירה גם את השפה הוויזואלית שמקיפה אותם. ובעיקר, היא נהנית מכל רגע על הבמה. אותה הנאה עוברת מהר מאוד אל הקהל. באולם מלא, החיבור הזה מקבל כוח נוסף. השירים מוכרים כמעט לכולם והזיכרונות כבר מגיעים מהבית.
גדי צדקה והתיאטרון העברי לקחו כאן הימור מעניין. הם יצאו מהמסלול המוכר של הצגה תיאטרלית. במקום זאת הם בנו ערב פופ גדול, צבעוני ועתיר תנועה. מיכל אמדורסקי לקחה את ההימור הזה בשתי ידיים. היא רצה איתו כמעט שעתיים בלי להתנצל. בסיום נשאר בעיקר הרצון לעוד שיר אחד.
מדונה אולי לא הייתה היום בבית ציוני אמריקה. הרוח שלה בהחלט הסתובבה בכל פינה באולם. ומיכל אמדורסקי? היא נתנה לה כבוד כמו שצריך.
נדלקתם.ן? כאן תמצאו את התאריכים הבאים של המופע
