אמש ירדה השמש מאחורי הסירות העוגנות בנמל יפו. הבריזה התגנבה בין הכיסאות, והדק המרכזי הפך לטברנה ספרותית פתוחה. לפחות למשך ערב אחד. לכאורה, הנמל מזמין מיד סיפורים על מלחים ויורדי ים. אפשר לדמיין קברניטים עייפים, דייגים שחזרו מהמים וכוסות שנמזגות בבית מרזח. אלא שהפעם הגיעו אל הרציף יורדי ים מסוג אחר. אנשים שהפליגו בתוך מילים, אהבות וכוסות משקה.
הפרק הנוכחי בסדרת מופעי התרבות של נמל יפו נגע במשוררים ובשיכורים. הוא התמקד בשלושה מיושבי קפה כסית המיתולוגי. נתן אלתרמן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן.
אצל חצקל בכסית
המשורר רוני סומק פתח את הדלת אל תל אביב הישנה. לדבריו, מקורות המופע נמצאו פחות במזח ויותר אצל חצקל בכסית. שם נהגו המשוררים לרבוץ, לשתות, לכתוב, להתווכח ולהתאהב. כסית שימש אז יותר מבית קפה. המקום היה סלון ספרותי, חדר חדשות ומועדון חברתי. שולחן אחד יכול היה לארח שיר חדש, מריבה ישנה ורומן טרי.
אלתרמן הביא עמו את הלילה, הרחובות והפנסים. חלפי נשא בדידות שקטה, הומור וכאב עדין. פן הגיע עם האש, השתייה והאהבות הסוערות. אלכסנדר פן נודע גם כחביבן של הנשים. סומק לא ניסה לייפות את דמותו או להעמידו על כן. הוא הציג אדם שחי בעוצמה, אהב בעוצמה וגם שילם עליה.
הסיפורים לא נשמעו כשיעור בספרות עברית. סומק דיבר על המשוררים כבני אדם. אנשים עם חולשות, תשוקות, קנאה, כאב וכישרון גדול.
כשהמילים פגשו את הפסנתר
אוהד בן אבי הוביל את הערב מן הפסנתר. לצדו ניגנו עידן טולדנו, אתי זוהר אברמוביץ ואלעד כהן בונן. המוזיקה עטפה את הטקסטים, אך לא הסתירה אותם.
אנה שפיץ, נתן סלור ואולי דנון העניקו לשירים קולות חדשים. שלושתם עברו בין שירה עברית, קברט ושנסון מקומי. כל ביצוע פתח חלון נוסף אל התקופה ואל המשוררים.
ירון מוטולה קרא מן הטקסטים והעניק למילים גוף תיאטרלי. הקול, המחוות והקצב הרחיקו את השירים מן הספר הסגור. הם חזרו להיות חומר חי, נושם ולעיתים גם שתוי.
על הניהול האמנותי עמדה עינת בסר. היא חיברה בין הקריאה, הסיפורים והמוזיקה לכדי ערב אחד. לא ניסיון לשחזר את כסית, אלא להקשיב להדיו.
הנמל לא שימש כתפאורה בלבד. הים העניק למילים מרחק, והסירות הוסיפו געגוע. יפו חיברה באותו ערב בין תל אביב הישנה ליצירה העכשווית.
בין הכוס אל הים
אפשר היה לקרוא לערב הזה טברנה יפואית. בפועל, זאת הייתה טברנה של מילים. הכוסות נשארו בדמיון, אבל הסיפורים נשאו היטב את ריח המשקה. אין צורך להפוך שתייה למיתולוגיה רומנטית. גם המופע לא ביקש לעשות זאת. הוא הזכיר שהכוס ליוותה את המשוררים, אך לא כתבה במקומם.
הם כתבו משום שהביטו בעולם אחרת. הם ידעו ללכוד רגע, אהבה, רחוב או בדידות. האלכוהול סיפק לעיתים תפאורה, ולעיתים הפך למלכודת.
סדרת התרבות שמקיים נמל יפו מבקשת לגעת בכל פעם בשכבה אחרת. היא חוזרת לסיפורים, לדמויות ולמוזיקה שנקשרו בעיר ובנמל. הפעם היא הפליגה מכסית אל הרציף.
בסיום נשארו הסירות קשורות למקומן. המשוררים, לעומתן, המשיכו לשוט בין המילים והצלילים. אלתרמן, חלפי ופן שוב ישבו ליד שולחן דמיוני. לידם חיכתה כוס, ומאחוריהם נשמע הים.
משתתפים
דברים וסיפורים: רוני סומק | קריאה: ירון מוטולה | שירה: אנה שפיץ, נתן סלור, אולי דנון | פסנתר וניהול מוזיקלי: אוהד בן אבי | נגנים: עידן טולדנו, אתי זוהר אברמוביץ, אלעד כהן בונן | ניהול אמנותי: עינת בסר
ובקטנה
הסדרה תחזור שוב אל המזח בתאריך 10 באוגוסט עם המופע "ילדה קטנה במזח" – חגיגת אהבה לגדולה מכולן -אהובה עוזרי. ערב עם יהודה קיסר, יאיר צברי ומאיה אברהם. הלהקה של אהובה: שאול בסר, רון בונקר, גלעד דוברצקי, איתי ניצן, עדי הר צבי, מיכאל מיטל
וכמובן רגעים של שירים וצלילים
