הפעם הראשונה שבה שפיטה תפסה לי את האוזן הייתה בכלל דרך רדיוהד. מישהי לקחה את Karma Police והעבירה אותו במסלול מהיר אל המזרח התיכון. היו שם סלסולים, מעוואלים, מבטא מוגזם והרבה מאוד חוצפה מוזיקלית. זה הצחיק, אבל לא רק.
באפריל 2015 כבר רציתי לראות כיצד הדבר הזה עובד מול קהל. ההזדמנות הגיעה בבית מזרח מערב ביפו, במסגרת פסטיבל שירת הכלים. רותם שפי כבר הופיעה אז כשפיטה, לצד הרכב נגנים. היא לקחה שירי רוק ופופ מערביים ופתחה להם חלון מזרחי.
Karma Police היה כרטיס הכניסה שלי אל הסיפור הזה. אחריו הגיעו גרסאות ל Lithium של נירוונה, Pink של אירוסמית ואלאניס מוריסט. בהמשך כבר הציגה שפיטה גם חומר מקורי. Broken סימן ב 2017 שהבדיחה יודעת לכתוב בעצמה. השוליים התחילו להתקרב למרכז.
אחר כך הגיע „הכוכב הבא”, והדמות קפצה אל הפריים טיים. פתאום כולם הכירו את שפיטה. חלק אהבו, אחרים התרגזו, וכמעט כולם החזיקו דעה. זה הרי היה חלק מהמשחק שלה.
שפיטה לא ביקשה לעבור בשקט. היא נבנתה מהגזמה, ציניות, תיאטרליות והרבה מאוד מודעות לעצמה. אבל מתחת לפאה, למבטא ולגינונים הייתה כל הזמן רותם שפי.
כשהשם האמיתי יוצא קדימה
במאי 2024 היא פתחה דלת אחרת עם „מילה שלי”. הפעם הופיע השם רותם שפי בחזית. היא כתבה את השיר לבתה הבכורה. פתאום נכנסו לתמונה האימהות, הבית והחיים עצמם. בלי צורך להסתתר מאחורי בדיחה לפני שמגיע הרגש. בדיעבד, „מילה שלי” נשמע כמו הצעד הראשון בדרך לאלבום הנוכחי.
האלבום „לא לשפוט אותי” כולל תשע רצועות. שמונה מהן מבוססות על כתיבה מקורית של שפי. „עין גדי” הוא החריג, חידוש לקלאסיקה הישראלית הוותיקה.
חלק מהשירים נולדו בשנים האחרונות. אחרים מגיעים עוד מהתקופה שקדמה לשפיטה. אז הופיעה רותם עם הרכב במועדונים קטנים בתל אביב. מוזיקלית האלבום נע בין פופ, רוק, אלקטרוניקה ומוזיקה שחורה. דקל דביר ועופר מאירי חולקים את עבודת ההפקה. אבל הסיפור המעניין יותר נמצא הפעם במילים.
רילוקיישן עם מעוואל
„רילוקיישן” מתחיל כמעט כאילו שפיטה עדיין מנהלת את העניינים. אידיאלי, אוניברסלי, רנדומלי, אוריינטלי ואמוציונלי מתגלגלים בזה אחר זה. אפילו המעוואל מקבל את הקריצה שלו. ואז מגיעה המציאות. חדר מדרגות, פיצוצים, טראומה, כדורים, ילדים ובריאות הנפש נכנסים פנימה. אחריהם מגיעים שכר הדירה, הסופר וההלוואה שצריך לקחת.
כאן נמצא אולי השינוי הגדול בין שפיטה לרותם. ההומור לא נעלם. הוא פשוט החליף תפקיד. פעם הוא היה התחפושת. עכשיו הוא משמש כלי הישרדות. גם שאלת הרילוקיישן נשארת פתוחה רק לכמה רגעים. רותם מסתכלת החוצה, אבל נשארת כאן. היא אינה מתעלמת מהשבר ומהייאוש. להפך, היא מונה אותם אחד אחד. ובכל זאת הבית מנצח. לא מתוך ציונות חגיגית. זו אהבה עצבנית יותר למקום שמוציא אותך מדעתך.
דקל דביר הפיק ועיבד את השיר. שי סיון טיפל במיקס ובמאסטר. נתיב טל מנגן בגיטרות, יוגב גלוסמן בבס ובסינתים. עידו זלזניק בקלידים ודביר מוסיף תכנותים וסינתים.
עין גדי, אבל לא במקרה
ואז מגיע „עין גדי”. זהו השיר החריג באלבום, משום שרותם שפי לא כתבה אותו. איתן פרץ כתב את המילים בשנת 1959 ודב אהרוני הלחין. במשך השנים הקליטו אותו מבצעים רבים, בהם אריק איינשטיין. רותם לא בחרה בו כדי לסמן וי ליד קלאסיקה ישראלית.
החיבור נולד במהלך צילומי סדרת הדרמה „רצח בים המלח”. שפי גילמה שם לראשונה תפקיד דרמטי. הנסיעות לאזור החזירו אליה שוב ושוב את „עין גדי”. השיר גם מצא את דרכו לתוך הסדרה.
במהלך הצילומים כבר שמעה רותם בראש את הגרסה שלה. משם התחבר עופר מאירי לעבודה, והשניים העניקו לו מעטפת חדשה. הבחירה מעניינת במיוחד בתוך האלבום הזה.
„רילוקיישן” שואל אם לעזוב את הבית. „עין גדי” חוזר אל נוף ישראלי כמעט מיתולוגי. אחד מביט החוצה, השני עמוק פנימה. זו לא בהכרח הצהרה מתוכננת. אבל החיבור עובד. עופר מאירי הפיק את השיר וניגן בקלידים. הוא גם טיפל במיקס ובמאסטר. רותם שפי ומאירי חתומים יחד על העיבוד.
הסרגלים והשיפוט
גם „סרגלים” מביא איתו מטען מהעבר. רותם ורונה נבון כתבו את המילים, ורותם הלחינה. עופר מאירי לקח את השיר להפקה הנוכחית. השם עצמו כבר מציע את המשחק. סרגל מודד אותנו. מול אדם אחר, מול הסביבה ולבסוף מול עצמנו. וכשמניחים את „סרגלים” לצד „לא לשפוט אותי”, מתחיל להיווצר קו. האלבום עוסק לא מעט במבט שמגיע מבחוץ.
פעם מודדים אותה. אחר כך שופטים אותה. ובאמצע היא מנסה להבין מי היא בלי המדידות האלה.
אז אל תשפטו
כאן מגיע שיר הנושא ומחזיר אותנו ישירות אל שפיטה. רותם עצמה מסבירה היטב מאיפה הוא הגיע – „שפיטה זאת מטרה מושלמת. היא דמות, אז אנשים מרגישים שמותר להם להגיד הכול. וכשאין מה להגיד תמיד מגיעות הקללות. משם נולד השיר 'לא לשפוט אותי'.” והיא כמובן לא נשארת רצינית לאורך זמן – „לאנשים תמיד יהיה מה להגיד ואני דווקא מחכה לשמוע מה יגידו עכשיו. אבל כמו שאמרתי ב'כוכב הבא', אני לא פה בשביל לשמוע ביקורת, רק מחמאות.”
וזה אולי המשפט שמחבר הכי טוב בין שתי הנשים. שפיטה השתמשה במשך שנים בהגזמה כדי להזמין תגובה. רותם מגיעה עכשיו בלי שכבת ההגנה הזאת. לא מדובר באישה אחרת. אותה חדות נמצאת כאן. גם ההומור נשאר. רק נקודת המבט התחלפה.
„מילה שלי” הולך אל האימהות. „רילוקיישן” מתעסק בבית ובאפשרות לעזוב. „עין גדי” חוזר אל נוף ישראלי ישן. „סרגלים” נוגע במדידה מבחוץ. שיר הנושא כבר מבקש לעצור את המשפט. בתוך הרשימה נמצאים גם „בלוגה פטיש”, „עוד טיפה נגיע”, „תגיד שזה יפה” ו„סוף טוב”. רובם נושאים את המילים והלחנים של שפי.
שפיטה נשארת, רותם מצטרפת
חשוב לומר, שפיטה לא הולכת לשום מקום. האלבום החדש אינו טקס פרידה מהדמות. הוא פשוט מרחיב את התמונה. יותר מעשור חלף מאז אותו אחר צהריים בבית מזרח מערב. אז הגעתי בעקבות Karma Police לבדוק מי מסתתרת מאחורי המעוואלים. מאז שפיטה עברה דרך ארוכה. היא הגיעה למועדונים, פסטיבלים, מסכי טלוויזיה ובמות גדולות. בדרך היא הצחיקה, הרגיזה ואספה אחריה קהל.
עכשיו רותם שפי מבקשת מקום לצדה. לא במקום שפיטה. לידה. ואחרי שנים שבהן כולם הרשו לעצמם לשפוט את הדמות, מגיע האלבום שמחזיר את המבט אל היוצרת. היא אפילו השאירה הוראות על העטיפה.
לא לשפוט אותה.
לפחות לא לפני שמקשיבים.
כך הבוקר רותם בפוסט מרגש עם יציאת האלבום לרשתות – "אחרי שנים שהתרגלתי לחשוב וליצור בתור שפיטה, הגיע הרגע לחזור לעצמי. שנתיים שאני עובדת על חומרים וכותבת מילים ולחנים שאני כרותם רוצה להגיד.
