ישנם אלבומים שיוצאים מהאולפן ומיד רצים אל הקהל. אחרים מסיימים את הדרך, אבל המציאות עוצרת אותם בכניסה. ״הגנוז״ של נונו משתייך לקבוצה השנייה, כפי שמכריז שמו בלי משחקים מיותרים.
בקיץ 2022 נונו כבר רכבה על הצלחת ״קיוט בוי״. אלבום הבכורה ״סטטוס״ יצא גם הוא באותו קיץ. נונו ועיליי אשדות ארזו אולפן מאולתר במזוודות וטסו יחד ליוון. השניים ביקשו להתנתק, לכתוב ולתעד שנה ששינתה את חייה במהירות. הם חזרו עם אלבום שני והמשיכו לעבוד עליו במשך שנה. אז הגיעה המלחמה ושינתה את המציאות פעם נוספת. נונו החליטה לעצור הכול ולהכניס את השירים לכספת. כמעט ארבע שנים אחר כך היא פותחת אותה וקוראת לאלבום ״הגנוז״.
מהכספת אל הרחבה
לחצתי על כפתור הפליי וגיליתי אלבום שלא צבר אבק. הביטים עדיין חדים, הפזמונים נדבקים והמילים מתרוצצות לכל עבר. עברית, אנגלית וסלנג פרטי נפגשים בתוך מכונת הפופ של נונו. היא ממשיכה לעשות את הדבר שהיא יודעת היטב. נונו לוקחת חרדה, עייפות ומבוכה ומכניסה אותן לרחבת הריקודים. הבדיחה תמיד מגיעה בזמן, אך הכאב אינו נעלם מאחוריה.
״היי חיים״ פותח את האלבום בהתבוננות משועשעת על הזמן. אנשים נולדים, גדלים, מזדקנים ועושים עוד שיר. הכול קורה כדי שבסוף יהיה לנו מה להגיד.
השיר האחרון נקרא, באופן מדויק למדי, ״מה להגיד״. אחרי כל הדיבור נונו מגלה שהיא עדיין פוחדת מהשתיקה. שני השירים מעניקים מסגרת חכמה לעשרת הקטעים שביניהם.
בתוך המסגרת הזאת היא עוברת בין אהבה, מסיבות, עבודה וחברות. ״בוא״ מזמין בחור להגיע, ואז מבקש ממנו לחכות בחוץ. ״אקס״ הופך מפגש ליד הבר למבצע התחמקות מורכב. ״ביץ׳״ מחזיר את החברה הטובה למרכז הרחבה.
נונו אינה מחפשת גיבורים רומנטיים או סיפורי אהבה מושלמים. היא מעדיפה את הרגעים המביכים, שבהם הרצון מתנגש בחוסר החלטיות. דווקא שם נולדים החרוזים המצחיקים והפזמונים שנדבקים לראש.
כולם צ׳יפס והיא פירה
חלקו השני של האלבום מתבונן בשחיקה שמגיעה לצד ההצלחה. ״היום זה היום״ מפנטז על התפטרות ובריחה מיידית ליוון. כולם צ׳יפס ופוטטו פרייז, בעוד נונו מרגישה כמו פירה. ״אומיגאד״ מכניס אותנו אל הוויכוח המתמשך בתוך ראשה. קול אחד מבקש ממנה להתאמץ, והשני מציע לשתות ברד. משם היא מגיעה אל חדר הפסיכולוג ומתחילה לדבר על עצמה.
גם הצרות הקטנות מקבלות אצלה מעמד של משבר לאומי. הגז נגמר, האינטרנט נעלם והמונית מסרבת להגיע. נונו מודעת היטב לפער, אך אינה מבטלת את התחושה. ״יום בלתי נשכח״ עובר אל החיים שמאחורי הבמה. הקהל חוגג, הזוגות מתנשקים והאמנית ממשיכה אל המופע הבא. בסוף הלילה האיפור חוזר לקופסה והבגדים עוברים לכביסה.
זהו אחד הרגעים המדויקים באלבום, דווקא בגלל הפשטות. ההצלחה כבר הגיעה, אבל החיים הפרטיים ממשיכים בלעדיה. חברות חוגגות יום הולדת, והיא שולחת ברכה עם סטיקר.
כשהקצב מנמיך את הקול
״לילה״ מעניק לאלבום את הרגע הרגשי והחשוף ביותר. הקצב נרגע, הפסנתר נכנס והבדיחות מפנות מעט מקום. זיהוי הפנים בטלפון אינו מזהה את נונו אחרי הבכי. הגעגוע בשיר אינו נשען על הצהרות גדולות. הוא נמצא במס הכנסה, בתשחץ ובכריך עם חמאה ודבש. דווקא הפרטים הקטנים מעניקים לדמות החסרה נוכחות חזקה.
״כוכבים״ מרחיב את המבט אל המדבר ואל העולם שהשתנה. נונו כמעט מגיעה למסקנה פילוסופית, ואז מכניסה בטטה לתבשיל. כך היא מנקבת את הרצינות וממשיכה ללכת. נונו אינה משתמשת בהומור כדי לברוח מהקושי. היא משתמשת בו כדי להתקרב אליו בדרך שלה. הצחוק מאפשר לה לגעת בפחד, מבלי להפוך אותו לנאום.
נונו ועיליי מפעילים את המכונה
עיליי אשדות ונונו הפיקו ועיבדו יחד את כל שירי האלבום. אשדות מנגן בגיטרות, קלידים ומוסיף תכנותים לאורך הדרך. נונו כתבה את מרבית הטקסטים והשתתפה בהלחנת רוב השירים. השותפות מעניקה לאלבום שפה אחידה ומזוהה מאוד. הביטים דוחפים קדימה, גם כאשר הראש מבקש לעצור. קולות פנימיים הופכים למקהלות, והחרדה מקבלת גרוב משלה.
ההפקה עמוסה, מהירה וצבעונית, אך אינה מוחקת את המילים. נונו ועיליי משאירים מספיק מקום לכל פאנץ׳ ולכל סדק רגשי. האלבום נשאר קליל על פניו, אבל אינו נשאר ריק.
קודם ״בוא״, עכשיו הסרט המלא
עוד לפני יציאת האלבום שחררה נונו את ״בוא״ עם קליפ משלו. השיר פתח חלון ראשון אל הפרויקט שחיכה בכספת. הוא החזיר את הקוקיות, הצבעים וההתלבטות הרומנטית אל המסך.
לצד יציאת ״הגנוז״ מגיע גם הקליפ המלווה את האלבום, "לילה".
טוב שהכספת נפתחה
״הגנוז״ אינו נשמע כמו אוסף שירים שנשכחו במקרה במחשב. יש בו פתיחה, תנועה פנימית וסיום שסוגר את המעגל. השירים עוסקים באהבה, חברות, שחיקה, בדידות וחיים על הבמה. המלחמה עצרה את יציאת האלבום, אך לא מחקה את עולמו. עכשיו אפשר לשמוע אותו כקפסולת זמן מתקופה אחרת. נונו אינה מנסה להעמיד פנים שהזמן לא עבר.
דווקא המרחק מעניק לשירים שכבה נוספת ומעניינת. הם מספרים על הרגע שלפני השינוי הגדול. במקביל, הם עדיין נשמעים טבעיים בתוך הפופ הישראלי העכשווי. טוב שנונו פתחה את הכספת ונתנה לשירים לצאת. ״הגנוז״ מצחיק, מרקיד, מתיש ולעיתים גם נוגע מאוד. נונו ממשיכה לרקוד מעל החרדה, אבל אינה מסתירה אותה לחלוטין.
בדיוק במקום הזה נמצא הכוח של האלבום. הפופ מספק את הסוכר, המילים מוסיפות את העקיצה. הכספת נפתחה, וכעת בהחלט יש לנונו מה להגיד.
מילה של נונו
הנה נונו במילותיה הבוקר עם יציאת האלבום – "לפני ארבע שנים עיליי ואני טסנו ליוון. זה היה רגע אחרי הקיץ שבו קיוט בוי וסטטוס יצאו. רגע אחרי שנת פריצה מטורללת, מדהימה ואינטנסיבית. בחודשים שלפני הטיסה הייתי כמו צל של עצמי, רצתי ממקום למקום, ראיון, הופעה, חזרה, סשן, הייתי נרדמת בכל מקום שהייתי מגיעה אליו, הגוף שלי קרס. בהתאם לזאת, בצורה פסיכוסומטית מובהקת עליתי למטוס לשבוע של כתיבה חולה וללא קול. ככה שהמשימה שלי הייתה *ליטרלי* למצוא את הקול החדש שלי. עד אז כתבתי בעיקר על הפרידה שעברתי, ובאלבום הזה זאת הייתה פעם ראשונה שאיפשרתי לעצמי להבין שנונו היא רחבה יותר. שדרכה אני יכולה לדבר על עוד דברים. אחרי שנה של עבודה על אלבום, מופע חדש ושני סינגלים שיצאו, העולם התהפך. לא היה מקום לשירים שמתעסקים ב(סליחה ממש על הציטוט העצמי) ״בעיות ברמה של לא באה מונית, ברמה של זה פרק סיום בתוכנית״. ולכן האלבום הזה נגנז.
