אמש התקיימה בתיאטרון ענבל הפרמיירה החגיגית של מופע המחול ״פרטיזניה״. את היצירה יצרה הכוריאוגרפית סתיו סטרוז׳ בוטרוס. חברי וחברות להקת ענבל עלו לבמה למסע שנמשך כשעה. במהלכו ביקשו להנכיח את סיפור הפרטיזנים ביערות מזרח אירופה.
סטרוז׳ בוטרוס אינה מנסה לשחזר פרק היסטורי באמצעות המחול. היא הופכת את היער למצב גופני, רגשי וקבוצתי. הרקדנים מחפשים בתוכו ביטחון, שייכות ודרך משותפת. בכל פעם שהם מוצאים מבנה, הוא מתחיל להתפורר.
הבמה אינה מציגה יער ממשי או תפאורה ריאליסטית. הגופים עצמם בונים את היער וממלאים אותו בסכנה. המרחקים בין הרקדנים מסמנים נטישה, פחד וחוסר ודאות. המפגשים ביניהם מעניקים לרגע תחושה של הגנה.
בין מורשת ענבל לפולקלור האירופי
נקודת המוצא של היצירה נמצאת במפגש בין מסורות רחוקות. מצד אחד ניצבת המורשת התימנית של להקת ענבל. מולה מופיעים הפולקלור הגיאורגי והמסורת הפולנית. סטרוז׳ בוטרוס אינה מציבה את העולמות זה לצד זה. היא מפרקת אותם ומרכיבה מהם שפה בימתית חדשה. המקורות נשארים נוכחים, אך אינם משתלטים על הבמה. כל מסורת מעניקה ליצירה שכבה אחרת של זיכרון.
היצירה שאבה השראה גם מסרטו של פאבל פאבליקובסקי. הסרט ״אהבה בימים קרים״ יצא בשנת 2018. במרכזו ניצבת מזובשה, להקת שירה וריקוד פולנית. סיפורה מתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה.
אותו עולם של פולקלור ממוסד מופיע כאן מזווית אחרת. היופי החיצוני אינו מצליח להסתיר את הכאב. הצבעוניות נושאת זיכרון של חגיגה ושל בית. מתחתיה פועמים אובדן, משמעת והצורך לשרוד.
הקבוצה מנסה לבנות את עצמה מחדש
עבודת הצוות המדויקת עומדת במרכז ״פרטיזניה״. הרקדנים יוצרים שורות, מעגלים וגושים אנושיים צפופים. כעבור רגע הם מפרקים הכול ומחפשים סדר חדש. אף מבנה אינו מעניק להם ביטחון לאורך זמן. כאשר כולם נעים יחד, נוצרת תחושה של גוף משותף. התיאום המלא מעניק לקבוצה כוח, משמעת ויציבות. כאשר הקצב נשבר, נכנסות מיד חשיפה וסכנה. הרקדן הבודד נראה פתאום פגיע מאוד. הם נושאים זה את זה, נאחזים ונפרדים. לעיתים אחד מהם נותר מאחור. אחרים ממשיכים לנוע, אך האובדן נשאר בתוכם. התנועה הופכת כך למנגנון הישרדות.
המהלך הזה מעניק משמעות לדימוי הפרטיזנים. הם אינם מופיעים כדמויות מתוך ספר היסטוריה. הם הופכים לקהילה שנאבקת על קיומה. כל מגע מעניק לה אפשרות להמשיך.
אהרן עמרם מחבר את ענבל לבית
החיבור למסורת התימנית הגיע גם מתוך פס הקול. במהלך ההאזנה זיהיתי יצירה שכתב והלחין אהרן עמרם המנוח. אותו רגע יצר עבורי חיבור ברור ומרגש. חתימתו המוזיקלית של עמרם החזירה את ענבל אל שורשיה. הוא הזכיר את התרבות שממנה צמחה הלהקה. לצד הפולקלור האירופי הופיע לפתע הזיכרון התימני החי.
זה לא היה חיבור מלאכותי או קישוט מוזיקלי. היצירה של עמרם סיפקה גשר בין העבר לבין ההווה. היא חיברה את בסיס הלהקה למופע העכשווי של סטרוז׳ בוטרוס.
הפסקול נע בין תרבויות, זיכרונות וסגנונות שונים. בתוכו הצליחה המוזיקה התימנית למצוא מקום טבעי. היא לא עצרה את המסע האירופי, אלא העמיקה אותו. כך יצאה ענבל אל יערות פולין, רוסיה ואוקראינה. אולם היא לא שכחה לרגע את הבית שממנו יצאה.
קבוצה שנאבקת על קיומה
עבודת הצוות עמדה במרכז המופע לכל אורכו. הרקדנים יצרו מבנים מדויקים, ואז פירקו אותם במהירות. הם התכנסו, התפזרו, נפלו ושבו להיאחז זה בזה. כל אחד נשא גוף פרטי, אך נזקק לקבוצה. התנועה המשותפת העניקה להם ביטחון, כוח ויכולת הישרדות. הפרידה הפכה כל רקדן לחשוף ופגיע.
כאשר הרקדנים נעו יחד בתיאום מלא, הם נראו כמעט בלתי מנוצחים. כאשר המבנה התפרק, נכנסה לבמה תחושת חרדה. אף אחד לא ידע מי יישאר מאחור. איש גם לא ידע מתי יגיע המוות.
המטפחות משנות את משמעותן
על הקיר האחורי נמתח פס ארוך של מטפחות. עשרות בדים צבעוניים נשאו דוגמאות מזרח אירופיות ועיטורים אתניים. בתחילה הם הכניסו לבמה צבע, זיכרון ותחושת מסורת. הרקדנים הניפו את המטפחות וגלגלו אותן בחלל. לעיתים הן הפכו לסימן של חגיגה ושייכות. ברגעים אחרים הן הזכירו בית שנותר הרחק מאחור.
אלא שהמשמעות השתנתה בחלקים האחרונים. הצבעוניות איבדה את התמימות שלה. המטפחות הפכו בהדרגה למצע עבור גופות הרקדנים. בכל פעם נשכב רקדן אחר על זרועות חבריו. חברי הקבוצה נשאו אותו באיטיות אל קצה הבמה. לאחר מכן הם הניחו אותו בזהירות על המטפחות.
אלו היו הרגעים המצמררים ביותר בערב. הגוף החי הפך לפתע לגוף שאיבד את תנועתו. הקבוצה המשיכה להתקדם, אך נשאה את המת בתוכה. בחלק האחרון קיבלו המטפחות משמעות חריפה עוד יותר. הן כבר נראו כתכריכים צבעוניים. אותו בד סימל עכשיו חיים, מסורת, מוות וזיכרון.
דווקא הצבעים העצימו את תחושת האובדן. המוות לא הגיע בתוך במה שחורה וריקה. הוא צמח מתוך היופי, התרבות והחיים עצמם.
בין הישרדות למוות
שני חלקיו האחרונים של המופע עסקו, בעיניי, בעיקר במוות. הוא ליווה את הפרטיזנים בכל רגע ביער. הם חיו לצדו, נלחמו בו ולעיתים נכנעו לו. סתיו סטרוז׳ בוטרוס לא הציגה מוות דרמטי או תיאטרלי מדי. היא נתנה לגוף להיעלם מתוך התנועה. הנפילה התרחשה בשקט, כמעט ללא מחווה מיותרת.
הבחירה הזאת העניקה לרגעים כוח אמיתי. הקהל ראה כיצד הקבוצה מאבדת בכל פעם אחד מחבריה. לאחר מכן היא נאלצה להמשיך את המסע. המוות לא עצר את המחול, אך שינה אותו. כל אובדן הוסיף משקל לתנועות שנותרו. הגוף הקבוצתי המשיך לנוע, אך כבר לא נשאר שלם.
היער נמצא גם כאן
״פרטיזניה״ שואבת השראה מסרטו של פאבל פאבליקובסקי, ״אהבה בימים קרים״. הסרט עוסק גם בלהקת הפולקלור הפולנית מזובשה. אולם המופע אינו מסתפק באותה נקודת מוצא. סטרוז׳ בוטרוס לוקחת את הזיכרון ההיסטורי אל ההווה. הפרטיזנים הופכים לדימוי של קבוצה המחפשת דרך. היא מבקשת לשרוד מבלי לאבד זהות, תרבות ואנושיות.
גם אנחנו מכירים כיום קהילות שמבקשות לבנות את עצמן מחדש. אנחנו מכירים פחד, אובדן והצורך להישען זה על זה. לכן היער הבימתי אינו מרגיש רחוק במיוחד. היצירה אינה מציעה פתרון או נחמה פשוטה. היא מציעה תנועה משותפת כדרך להמשיך. לפעמים עצם האחיזה באדם אחר מספיקה לרגע נוסף.
״פרטיזניה״ אינה מופע פולקלור ואינה שחזור היסטורי. היא יצירה על גוף הנושא זיכרונות רבים. הגוף הזה נופל, נאסף, מתרומם וממשיך קדימה.
סתיו סטרוז׳ בוטרוס הובילה את ענבל למסע מרתק בין תרבויות. הרקדנים העניקו למסע דיוק, עוצמה ונוכחות בימתית מרשימה. המטפחות נשארו מאחור, אך משמעותן ליוותה אותי ביציאה מהאולם.
הקרדיטים
כוריאוגרפיה, עיצוב במה ותלבושות: סתיו סטרוז׳ בוטרוס. ניהול אמנותי של להקת ענבל: ברק מרשל. ליווי אמנותי: עדי בוטרוס. עיצוב תאורה: רותם אלרואי. עיצוב סאונד: עדי בוטרוס וסתיו סטרוז׳ בוטרוס.
רקדנים יוצרים: שיר לוי, עדן ירדן מירון, נועה טולדנו, תמר קלימי, אלה רובינגר, ירדן אברמוביץ׳, שי והב, יהב סבג, יובל לביא וירדן ישורון.
המופע חוזר הערב שוב לבימת ענבל, כרטיסים עדיין זמינים כאן.
