כבר שעה לפני תחילת המופע התמלא רציף העלייה השנייה בנמל יפו. כ־600 נשים נרשמו מראש לערב. הכניסה הייתה חופשית, אך חייבה הרשמה מוקדמת. כל מקומות הישיבה נתפסו במהירות. רבות מהנרשמות נותרו לעמוד לאורך המזח. ההיענות המרשימה הוכיחה שסדרת "טברנה יפואית" כבר מצאה לעצמה קהל נאמן.
אחרי ערב הפתיחה, "תמונות יפואיות", הגיע תורן של הנשים. לא הספנים עמדו במרכז. גם לא הדייגים. הערב התמקד בנשים שהמתינו על החוף. נשים שחיו עם געגוע, תקווה ואהבה. הסופרת והעורכת נועה מנהיים הובילה את המסע בין הסיפורים. היא חיברה בין השירים בעזרת טקסטים מהספרות ומהפולקלור. ורד פיקר עיצבה את הפס הקולי של הערב כמנהלת המוזיקלית. לצדה הובילו את ההרכב קרן טננבאום וגליה חי, שהעניקו למופע בסיס מוזיקלי עשיר כבר מהצליל הראשון. עינת בסר חתמה על הניהול האמנותי של הסדרה.
קולות של געגוע
נועה מנהיים הובילה את הקהל בין סיפורים על נשים שמחכות, והמוזיקה העניקה להן פנים וקול. סיון טלמור פתחה את המסע עם "אי ירוק בים" וחזרה בהמשך אל "זמר שלוש התשובות". דניאל רובין הוסיפה את הרגישות שלה ב"מחכה לו" וב"אהבה אסורה", הדר לוי האירה את הבמה עם "Perhaps Perhaps Perhaps" ו"אהבה לך כולי", ונוגה פרידמן העניקה צבע משלה ל"Ain't No Sunshine" ול"שום דבר לא בסדר".
ככל שהערב התקדם התחברו השירים לכדי סיפור אחד. נועה סגל ביצעה את "איפה הן מחכות?" ואת "המתנה שאין לה סוף". ורד פיקר, שניהלה מוזיקלית את המופע, חברה לקרני פוסטל ב"מגדלור", כשפוסטל הוסיפה את צלילי הצ'לו המזוהים עמה ובהמשך גם הובילה את "ים של דמעות". גליה חי יצאה אל קדמת הבמה עם "אלפונסינה", בעוד קרן טננבאום, מן הכנרות הבולטות במוזיקה הישראלית, הובילה יחד עם חי את ההרכב המלווה. הנגינה של השתיים העניקה לכל אורך הערב עומק, רגישות וצבע, וחיברה את כל הקולות שעל הבמה לפס קול אחד.
שולה חן סגרה את המעגל
את ההפתעה הגדולה שמרה ההפקה לסיום. הזמרת שולה חן עלתה אל הבמה לקול מחיאות כפיים נלהבות וביצעה את "בוא הביתה". קשה היה לבחור שיר מתאים יותר לערב שעסק כולו בנשים המחכות לשובו של האהוב. הקהל הצטרף לשירה כמעט מהמשפט הראשון, והביצוע הפך לרגע שסגר את המעגל הרעיוני והמוזיקלי של המופע.
סדרת "טברנה יפואית" ממשיכה להעניק במה חדשה לסיפורי יפו. כל מפגש בוחר זווית אחרת. כל מופע מחבר בין העבר לבין היצירה הישראלית של היום. גם המפגש השני הוכיח שהשילוב הזה עובד. הקהל הגיע בהמוניו. האמניות סיפקו ערב איכותי. נמל יפו שוב הפך לבית טבעי לתרבות ישראלית.
