יש מחזות שנשארים בני תקופתם. יש יצירות שחוצות דורות. "אמא קוראז' וילדיה" שייכת לסוג הנדיר הזה. ברטולט ברכט כתב את המחזה בשנת 1939. הוא הציב את העלילה במלחמת שלושים השנים. הוא ביקש לדבר על מלחמה אחת, אך למעשה כתב על כל מלחמה.
אמש התמלא אולם תיאטרון גשר ביפו עד אפס מקום. הקהל הגיע לפגוש את הקלאסיקה של ברכט. הוא יצא עם מחשבות על המציאות שמחוץ לאולם. זו אינה הפקה שמבקשת לעדכן רק את הטקסט. היא מבקשת לעדכן את החוויה כולה.
מלחמה שאינה מסתיימת
מלחמת שלושים השנים התחוללה במרכז אירופה בין השנים 1618 ל 1648. היא החלה כעימות דתי. היא הפכה במהירות למאבק פוליטי וכלכלי. דור שלם כמעט לא הכיר מציאות אחרת. מלחמה הפכה לשגרת חיים.
קשה להתעלם מן ההדהוד למציאות הישראלית. אין כאן השוואה היסטורית. אין גם ניסיון לטעון שמדובר באותן נסיבות. יש כאן הקבלה אנושית. החברה הישראלית חיה יותר ממאה שנים בתוך סכסוך לאומי מתמשך. דורות גדלו לצד מלחמות, מבצעים ופיגועים. החיים ממשיכים. גם המלחמה ממשיכה להופיע שוב ושוב. זו בדיוק הנקודה שבה ברכט פוגש את הקהל הישראלי.
אמא קוראז' אינה גיבורה
אנה פירלינג, המוכרת בשם אמא קוראז', אינה חיילת. היא גם אינה מצביאה נגד המלחמה. היא רוכלת, דמות של "גזלן" המלווה את הצבא. היא נודדת עם עגלתה בין המחנות. היא מוכרת מזון, בגדים וציוד לחיילים. המלחמה מפרנסת אותה. אותה מלחמה גובה ממנה גם את המחיר הכבד ביותר. שלושת ילדיה נופלים בזה אחר זה. היא ממשיכה למשוך את העגלה. היא ממשיכה לנסות לשרוד.
ברכט מציג כאן פרדוקס אכזרי. מלחמה מביאה חורבן. אותה מלחמה גם יוצרת מערכת כלכלית שלמה. סוחרים, ספקים, בעלי מלאכה ונותני שירותים מתפרנסים ממנה. אמא קוראז' אינה יוצרת את המציאות הזאת. היא לכודה בתוכה.
בלי ימין ובלי שמאל
ההפקה אינה מטיפה. היא גם אינה מבקשת לשכנע. היא אינה בוחרת צד במפה הפוליטית. ספיר הלר משתמשת במציאות הישראלית כדי לקרב את ברכט אל הקהל. היא אינה הופכת את המחזה למניפסט פוליטי. היא מזכירה שמלחמה גובה מחיר מכל אדם. היא שואלת כיצד שומרים על משפחה. היא בוחנת כיצד שומרים על אנושיות. היא מזכירה עד כמה קשה להמשיך לחיות כשהמלחמה הופכת למצב קבוע.
השימוש במטבעות לשון מוכרים מחזק את התחושה הזאת. הביטוי "הותר לפרסום" נשמע על הבמה בעוצמה רבה. שתי מילים מספיקות כדי להקפיא את האולם. כל צופה מבין את משמעותן. כל צופה משלים בעצמו את הסיפור. זהו רגע שבו המחזה מפסיק להיות יצירה היסטורית. הוא הופך לחלק מן המציאות המקומית.
במה שמספרת סיפור
ספיר הלר בוחרת בשפה חזותית נקייה ומדויקת. היא אינה מעמיסה על הבמה. היא יוצרת חלל קר ומנוכר. שני קירות מקיפים את זירת ההתרחשות. שורת דלתות וחלונות נפתחת ונסגרת שוב ושוב. כל פתיחה יוצרת מקום אחר. כל סגירה מסיימת רגע נוסף במסע.
לקראת הסיום משתנה משמעותו של החלל. הדלתות הופכות למגירות. הקירות הופכים לחדר מתים. מגירות הגופות נשלפות בזו אחר זו. הרגע הזה מטלטל. הוא נחרט בזיכרון הרבה אחרי שהמסך יורד.
גם התלבושות מספרות סיפור. גוני לבן, אפור ושחור שולטים בבמה. מולם בולט שוב ושוב הצבע האדום. הוא מופיע בצעיף של דודינה, ממשיך במעילי הקצינים, נוכח גם במגפיים ובפרטי לבוש נוספים. האדום מלווה כמעט כל תמונה. הוא מזכיר ללא מילים את הדם שנשפך במלחמה. בשלב מסוים הוא מפסיק להיות רק סמל. הוא מקבל ביטוי ממשי על הבמה. את הרגע הזה אשאיר לצופים לגלות בעצמם.
דודינה מובילה אנסמבל מרשים
יבגניה דודינה נושאת את ההצגה על כתפיה. היא יוצרת דמות קשוחה, חדה ופגיעה בעת ובעונה אחת. היא אינה מבקשת רחמים. היא מבקשת לשרוד. דווקא הבחירה הזאת מעניקה לדמות עוצמה גדולה.
סביבה פועל אנסמבל מדויק. כל שחקן מוסיף שכבה נוספת לעולמו של ברכט. כולם משרתים את הסיפור. איש מהם אינו גונב את מרכז הבמה.
השורה התחתונה
"אמא קוראז' וילדיה" אינה הצגה על מלחמת שלושים השנים בלבד. היא גם אינה הצגה על ישראל. היא הצגה על בני אדם שחיים בתוך מלחמה ארוכה. היא עוסקת בהישרדות, היא עוסקת באובדן, היא עוסקת במחיר שמשלמים גם מי שאינם נושאים נשק.
זו הפקה שמכבדת את ברכט. זו גם הפקה שמצליחה לדבר בשפה ישראלית עכשווית. הקהל באולם המלא הגיב בריכוז מלא. מחיאות הכפיים הארוכות בסיום העידו שהמסר הגיע אל יעדו.
היוצרים והשחקנים
את ההפקה מביימת ספיר הלר על פי מחזהו של ברטולט ברכט. ענת גוב חתומה על התרגום, אלי ביז'אווי על תרגום השירים ורועי חן על הדרמטורגיה. פאול דסאו הלחין את המוזיקה, אבי בנימין אחראי על הניהול המוזיקלי, מיכאל קרמנקו עיצב את התפאורה, אלונה רודנב עיצבה את התלבושות, פולינה דריידן יצרה את התנועה, אלכסנדר סיקירין עיצב את התאורה, פליקס שפושניק אחראי על עיצוב הסאונד וענבל גוזלן שימשה כעוזרת הבמאי. בראש צוות השחקנים ניצבת יבגניה דודינה בתפקיד אמא קוראז', לצדה ניקיטה גולדמן בתפקיד קתרין, אבי אזולאי בתפקיד איליף, שיר סייג ונועם טל בתפקידי גבינה והמפקד, שלומי ברטונוב בתפקידי הטבח, הנשק ושתום העין, אלכסנדר סנדרוביץ' בתפקידי הכומר והסמל, אלון פרידמן בתפקידי איווט וקצין הגיוס, ולואיזה סלומון מלווה את ההפקה בנגינת טרומבון חיה על הבמה.
מעניין? לצפייה בתאריכי הצגות נוספים ורכישת כרטיסים לחצו כאן
