וo ktהשבוע צפיתי בסרט הדוקומנטרי "בוי ג'ורג' ומועדון התרבות" בערוץ הדוקו של יס. הסרט מחזיר למסך את סיפורה של אחת הלהקות הבולטות של שנות השמונים. הוא משלב ראיונות עם חברי ההרכב, חומרי ארכיון נדירים וקטעי הופעות שנאספו לאורך השנים. ככל שהצפייה התקדמה מצאתי את עצמי פחות מתמקד בסרט עצמו. הזיכרונות החלו לצוף. השירים נשמעו מוכרים כאילו מעולם לא נעלמו. התמונות הישנות קיבלו לפתע חיים חדשים.
ואז חזרתי לרגע אחד רחוק מאוד. עוד לפני שהכרתי את השם Culture Club, הכרתי את "תרבות אגודה". שתי מילים בעברית שנראו מוזרות כבר אז. הן הופיעו על בגדיו של בוי ג'ורג' בקליפ "Do You Really Want To Hurt Me". התרגום היה שגוי. הזיכרון נותר חד וברור. בשנות השמונים המוזיקה הגיעה אחרת. לא היה אינטרנט. ערוצי המוזיקה רק החלו להופיע. לעיתים תמונה אחת על מסך הטלוויזיה הספיקה כדי להיחרט בתודעה למשך שנים. בוי ג'ורג' היה בדיוק תופעה כזו.
תרבות אגודה נולדה בלונדון
במשך שנים סברו רבים כי הכינוי "תרבות אגודה" נולד בישראל. בפועל הסיפור שונה לחלוטין. הכיתוב הופיע באנגליה כחלק מפריט לבוש של בוי ג'ורג'. ככל הנראה מישהו ניסה לתרגם את שם הלהקה לעברית באמצעות מילון. התוצאה הייתה תרגום מילולי ומשעשע שהפך עם השנים לאנקדוטה תרבותית.
חוקרת התרגום יעל כהנא שדמי כתבה כי נראה שפשוט חיפשו במילון את המילים "Culture" ו "Club" והעתיקו אותן לבגד, מבלי להתחשב בכללי השפה העברית ובמבנה הדקדוקי שלה. התרגום הנכון הוא כמובן "מועדון תרבות". הטעות נולדה בלונדון. הזיכרון נולד בישראל. עבור רבים מבני דורי, החיבור הראשון עם בוי ג'ורג' לא הגיע דרך שיר. הוא הגיע דרך המראה החריג, האיפור, הצמות ואותו כיתוב עברי שנחרט בתודעה.
כשהמועדון הגיע לפארק הירקון
עבורי Culture Club מעולם לא הייתה רק להקה של תקליטים וקליפים. בקיץ 1985 הגעתי לפארק הירקון כדי לראות את ההרכב מקרוב. אלפי מעריצים נהרו אל המופע ויצרו תחושה של אירוע יוצא דופן. באותם ימים ביקורים של אמנים בינלאומיים בישראל לא היו עניין שבשגרה. כל הופעה כזו הפכה לחגיגה. הגעתה של אחת הלהקות המצליחות בעולם עוררה התרגשות עצומה.
אני זוכר את הקהל, שכלל לרוב נערות צעירות מאוד והאמהות שלהן, שר כל מילה. אני זוכר את ההתרגשות כאשר בוי ג'ורג' עלה לבמה. הוא נראה בדיוק כפי שנראה בקליפים ובתצלומים. צבעוני, כריזמטי וגדול מהחיים. ארבעה עשורים חלפו מאז. השירים נשארו. גם הזיכרון. אולי משום כך התחברתי כל כך למבנה של הסרט החדש. הוא אינו מבקש לנתח את ההיסטוריה של הלהקה. הוא מבקש להיזכר בה.
סרט שבנוי מזיכרונות
זהו אינו סרט ביוגרפי במובן המקובל. אין בו עלילה רציפה. גם לא שחזורים דרמטיים או ניסיון להוביל את הצופה מתחנה לתחנה. במקום זאת נפרש פסיפס אנושי של סיפורים ועדויות. בוי ג'ורג', ג'ון מוס, מייקי קרייג ורוי היי יושבים בנפרד מול המצלמה ומספרים את סיפורם. כל אחד זוכר אחרת. כל אחד מדגיש רגעים שונים. השילוב בין נקודות המבט יוצר תמונה רחבה ומורכבת. בין הראיונות משולבים קטעי ארכיון נדירים, צילומי הופעות וחומרים שנראים לעיתים כאילו נשלפו מקפסולת זמן. לעיתים נדמה כי מדובר באלבום זיכרונות ענק שנפתח בפני הצופה.
הרבה מעבר לאיפור
המילה צבעוניות מלווה את הסרט לכל אורכו. תחילה היא נוכחת בבגדים. אחר כך באיפור. בהמשך היא מופיעה בקליפים ובמופעים. לבסוף היא הופכת לתיאור מדויק של האיש עצמו. בוי ג'ורג' לא היה רק סולן של להקה מצליחה. הוא הפך לסמל תרבות. אמן ששבר מוסכמות, טשטש גבולות ועורר סקרנות גם מחוץ לעולם המוזיקה.
הסרט חושף גם את הצדדים הפחות זוהרים. מערכת היחסים עם המתופף ג'ון מוס תופסת מקום מרכזי. ההצלחה העצומה מקבלת התייחסות. גם המשברים הפנימיים זוכים למקום משמעותי. בחלקו האחרון של הסרט מגיעים הסיפורים על ההתמכרות להרואין ועל המחיר האישי שגבתה התהילה. הדברים נאמרים בכנות. דווקא הפשטות מעניקה להם עוצמה.
כשהזיקית פגשה את הדיווה
הסרט החזיר אותי גם לערב אחר. בשנת 2017 שב בוי ג'ורג' לישראל יחד עם ההרכב המקורי והופיע בהיכל מנורה מבטחים. עבורי זו הייתה סגירת מעגל עם אמן שליווה את פס הקול של צעירותי במובן מסויים. אחד מרגעי השיא של אותו ערב הגיע כאשר בהדרן הוא אירח על הבמה את דנה אינטרנשיונל. החיבור ביניהם נראה טבעי לחלוטין. שניהם הפכו במשך השנים לסמלים של חופש אישי, שניהם בחרו ללכת בדרכם . שניהם הוכיחו שאפשר להצליח מבלי להתאים לתבניות המקובלות.
כאשר ביצעו יחד את "Karma Chameleon" נוצר רגע חד פעמי שחיבר בין שתי תקופות, שתי תרבויות ושתי דמויות שהקדימו את זמנן. לשמחתי נותר בידי תיעוד כמעט בלעדי של אותו מפגש. במהלך הצפייה בסרט מצאתי את עצמי חוזר גם אליו ומבין עד כמה אותו חיבור היה מתבקש.
השורה התחתונה
"בוי ג'ורג' ומועדון התרבות" הוא הרבה יותר מסרט על להקה מצליחה. זהו מסמך תרבותי על תקופה שלמה. זהו סיפור על מוזיקה, על זהות ועל המחיר שנלווה לעיתים לתהילה. מעבר לכך, עבורי מדובר גם במסע אישי שנע בין מסך הטלוויזיה של שנות השמונים, הדשא של פארק הירקון והבמה במנורה מבטחים. בסופו של דבר נותרו השירים. נותרו הזיכרונות. נותרה גם אותה טעות תרגום קטנה שהפכה לחלק מהמיתולוגיה של הפופ.
"תרבות אגודה" הייתה אולי תרגום שגוי של Culture Club. היא הופיעה לרגע על בגדיו של בוי ג'ורג'. עבור לא מעט צופים בישראל היא הפכה לשער הכניסה אל עולמו. השבוע, בזמן הצפייה בסרט החדש, הבנתי שהסיפור הזה מעולם לא היה רק על להקה. הוא היה על תקופה. על דימויים, על מוזיקה ועל הדרך שבה רגע קטן על מסך טלוויזיה יכול ללוות אדם במשך יותר מארבעים שנה. לפעמים שתי מילים מספיקות כדי לפתוח מחדש עולם שלם של זיכרונות. "תרבות אגודה".
הטריילר הרשמי של הסרט
הדואט עם דנה אינטרנשיונל ביד אליהו
