יש מחזות זמר שאתה זוכר דרך השירים שלהם, ויש כאלה שנשארים בזיכרון בזכות הסיפור. ב“מצחיקונת” של תיאטרון toMix התוצאה ברורה כבר מהתחלה. דמות אחת תופסת את מרכז הבמה. זו הפקה מרהיבה ומוקפדת. יש בה את כל המרכיבים של מחזמר קלאסי. אבל הכול מתכנס למוקד אחד ברור, מירי מסיקה.
בין מחזמר להופעה חיה
כבר בתחילת הערב מורגש שינוי בתדר. המסגרת מוכרת. תזמורת חיה, רקדנים מדויקים, סיפור יציב. אבל התחושה שנוצרת מהבמה הולכת למקום אחר. מסיקה לא רק מגלמת את פאני ברייס. היא סופגת אותה לתוכה. היא מעצבת אותה דרך האישיות הבימתית שלה.
ככל שהערב מתקדם, הגבול מיטשטש. מחזמר והופעה חיה מתחילים להתערבב. הקשר עם הקהל הופך לחלק מהותי מהחוויה. יש מבטים. ישנה נשימה משותפת. יש נוכחות שלא מבקשת אישור. זו אותה איכות בימתית שמזוהה עם מסיקה לאורך השנים. רגש חשוף, הגשה ישירה, חיבור כמעט אינטימי. גם באולם גדול. היא לא נשענת רק על השירים. היא בונה דמות דרך קול, תנועה ותזמון. כך פאני ברייס מקבלת שכבה נוספת, אישית מאוד.
וגם רגעים קטנים מהסוג הלא מתוכנן מוצאים את דרכם אל הערב. באחת הסצנות נרשמה השתהות קלה של הבמה המסתובבת, כזו שעיכבה את הכניסה לשולחן האיפור. מירי מסיקה לא נשארת שם באוויר, אלא מגיבה בזמן אמת, פונה אל הקהל ואל התזמורת בחיוך ומשחררת כבדרך אגב, אולי בינתיים תנגנו את "יש לך אותך". זה רגע קטן, אבל כזה שמחדד את הנוכחות שלה ואת היכולת להחזיק את הבמה גם כשהכול לא עובד מושלם.
סטרייסנד ברקע, מסיקה בקדמת הבמה
אי אפשר להתעלם מהצל של ברברה סטרייסנד, שמלווה את “מצחיקונת” מאז ימיה הראשונים. הנוכחות שלה מרחפת מעל ההפקה, מעל השירים ומעל הציפייה של הקהל. אבל במקום להיכנע להשוואה, מירי מסיקה בוחרת לייצר פרשנות משלה. אם ב“ריקוד התזמורת” היא בחנה גבולות והראתה שליטה בשפה ובניואנסים, כאן היא כבר נכנסת לטריטוריה המזוהה עם סטרייסנד ומתמקמת בתוכה בביטחון. מירי מסיקה נכנסת לנעליים הגדולות של סטרייסנד בטבעיות מרשימה, כמעט כמו כפפה ליד.
הבחירה הזו לא נשענת על חיקוי אלא על תרגום. מסיקה לוקחת את הרוח של הדמות ומעבירה אותה דרך פילטר מקומי ואישי. היא הופכת אותה לנגישה לקהל הישראלי, ובכמה רגעים פוגעת בדיוק רגשי חד וברור.
התזמורת על הבמה, אבל לא במרכז
רגע הפתיחה שייך דווקא למוזיקה. גיא פרטי, שגם משמש כאן כמנצח, עולה למרכז הבמה, תופס את תשומת הלב ומוביל את הצליל הראשון כאילו מדובר בקונצרט חגיגי. זה רגע קצר שבו נדמה שהתזמורת עומדת לגנוב את ההצגה, אבל הבחירה הבימתית לוקחת כיוון אחר. אחרי כדקה וחצי הוא נסוג הצידה, מצטרף אל הנגנים, והבמה נפתחת אל הסיפור עצמו.
בהמשך הערב התזמורת כמעט ואינה תופסת מקום בעין. היא ממוקמת בשני שולי הבמה, לעיתים חבויה, ופועלת כחלק אינטגרלי מהמנגנון הבימתי מבלי לדרוש את תשומת הלב. הפיט הקלאסי נעלם, ובמקומו יושבות שורות קהל קרובות לבמה. זה אולי נראה כמו יתרון לצופים שבקדמת האולם, אבל יש משהו בצפייה מעט מוגבהת שמאפשר לקלוט טוב יותר את התמונה השלמה, במיוחד ברגעי הכוריאוגרפיה הרחבים.
קאסט חזק בתוך מוקד אחד ברור
לצד מסיקה פועל קאסט מנוסה ומגוון שמחזיק את המעטפת הבימתית. חנה לסלאו מגלמת את דמות היידישע מאמא באופן טבעי ומדויק, כזה שיושב עליה כמעט אינסטינקטיבית. הבחירה בה מרגישה נכונה, והיא נכנסת למשבצת הזו עם המניירות המוכרות, אך שומרת על אפקט בימתי שעובד היטב. שלמה בראבא, בתפקיד המפיק הוותיק פלורנץ זיגפלד, מביא איתו את אותו טון יבש ואמירות אגביות שמזוהות איתו לאורך השנים. הדמות נתפרת עליו היטב, והוא מעניק לה נוכחות רגועה ומדויקת שמייצרת רגעים קטנים שעובדים בתוך השטף. ירון ברובינסקי משלים קו משחק נעים שמשרת את הסיפור, אם כי לא תמיד מצליח לפרוץ מעבר למסגרת הדמות.
גל פופולר מוסיף רעננות, והאנסמבל הרחב, עם שמות כמו ניצה שאול, יעל עמית, אוריה אלקיים ואחרים, מייצר שכבת עומק שעובדת היטב כרקע תומך. התחושה נשמרת לאורך כל הדרך, זו אינה הצגת אנסמבל שוויונית, אלא הפקה שממקדת את תשומת הלב בדמות אחת מרכזית.
שפה בימתית קלאסית עם ביצוע מוקפד
הבימוי של נתן דטנר שומר על קו קלאסי ונגיש, כזה שלא מבקש לפרק את המחזמר אלא להגיש אותו בצורה ברורה. התרגום של דורי פרנס זורם היטב ומשמר את הקצב וההומור, והכוריאוגרפיה של עוז מורג משתלבת באופן טבעי.
הניהול המוזיקלי של גיא פרטי מחזיק רמה גבוהה לאורך כל הערב, והתזמורת החיה מעניקה עומק ואנרגיה מבלי להשתלט על הבמה. גם עבודת העיצוב יוצרת מעטפת מוקפדת שמכבדת את הז’אנר.
עד כה אנשי תיאטרון toMix מצליחים לבסס לעצמם מקום ברור בזירה המקומית. מדובר בגוף צעיר יחסית, אבל כזה שכבר מציג שורת הפקות שמדברות ישירות לקהל ויודעות לעבוד על במה גדולה. גם ב“מצחיקונת” ניכרת שליטה במנגנון, יחד עם הבנה של מה הקהל מחפש.
כאן הם כבר עולים שלב. ההפקה גדולה יותר, שאפתנית יותר, ומכוונת גבוה. עכשיו נשאר לראות אם הקו הזה יישמר גם בהמשך, עם “מיקה שלי”, המחזמר המוקדש לשיריו של יאיר רוזנבלום.
השורה התחתונה
“מצחיקונת” לא מנסה להיות מהפכה, והיא גם לא מתעקשת על איזון מושלם בין כל מרכיביה. זו הפקה שמבינה היטב מה המרכז שלה, ולא מתנצלת על כך. הקהל מגיע לראות את מירי מסיקה, והוא מקבל אותה במלוא הנוכחות והעוצמה.
מי שמחפש מחזמר אנסמבלי מהודק עשוי להרגיש חוסר מסוים, אבל מי שמגיע בשביל החיבור הישיר, הרגש והנוכחות הבימתית, יקבל חוויה שעובדת. בסופו של דבר, זו לא רק “מצחיקונת” שנשארת בזיכרון, אלא מי שעומדת במרכזה.
