יש רגעים שבהם שיר חדש לא מגיע כדי לבדר או להפתיע אלא כדי לשקף מציאות. כזה הוא "בינתיים". שיתוף פעולה ראשון בין יהורם גאון, שמוליק נויפלד, אבי אוחיון ומאור תיתון. זה לא עוד שיר אהבה מוכר. זו הצהרה שקטה, כמעט מהוססת. קשר עמוק בין אדם למקום. בין זיכרון להווה. בין שייכות לספק. השיר מגיע מתוך פרויקט המשקפיים של נויפלד. נויפלד ממשיך לחבר בו קולות ודורות. הפעם הבחירה בגאון מרגישה מדויקת. כמעט אינסטינקטיבית. כאילו השיר חיכה לקול הזה. קול שיישא אותו בלי להכביד עליו.
גאון לא מנסה להתרגש בכוח. הוא לא מרים את הקול ולא מחפש שיאים דרמטיים. הוא נכנס לטקסט כמו מי שמכיר את הסיפור מבפנים, כמו מי שכבר עבר את כל התחנות שהמילים מתארות, ודווקא מתוך האיפוק הזה נוצרת עוצמה שקשה להתעלם ממנה.
מי האהובה?
הטקסט מציג שיר אהבה אבל לא לאישה אלא לארץ, מערכת יחסים ארוכה ורבת שנים שמחזיקה יחד רגעים של יופי לצד כאב. השורות נעות בין זיכרונות של דרך משותפת לבין מבט עכשווי שלא מתעלם מהמציאות. עולים כאן שירים של אחרי מלחמות, נפרשת תנועה גיאוגרפית שמחברת בין ים סוף לכנרת, ונכנסת גם ההבנה שהחיוכים צמחו לא פעם מתוך דמעות.
הפזמון חוזר שוב ושוב לאותה פעולה פשוטה לכאורה של חיפוש. הדובר הולך, מחפש, נשען, מניח את הראש, כמו מי שמנסה להיאחז במשהו מוכר בתוך מציאות משתנה. הדימויים של שבילי עפר, חומות, עץ תאנה, משרטטים מרחב ישראלי מאוד מוחשי, כזה שאפשר כמעט לגעת בו.
ואז מגיע הרגע שבו השיר מתכווץ פנימה. השאלה "ומה איתך ומה איתי" לא מקבלת תשובה. היא נשארת תלויה, פתוחה, כמעט לא פתורה, והמילה "בינתיים" שמגיעה אחריה לא סוגרת את המעגל אלא דווקא מרחיבה אותו. היא מציעה זמן ביניים שאין לו התחלה ברורה ואין לו סוף מוגדר, מצב קיומי שמוכר לכל מי שחי כאן.
הנרטיב של "בינתיים" נע על ציר כפול. מצד אחד זהו סיפור אהבה אישי שמדבר בגוף ראשון, עם אינטימיות של זוגיות ארוכת שנים, עם זיכרונות, הרגלים, מחוות קטנות. מצד שני זהו טקסט לאומי שמטעין כל פרט במשמעות רחבה יותר.
הפתיחה מציבה דובר בוגר שמביט אחורה על דרך משותפת. כבר כאן ברור שלא מדובר בהתאהבות ראשונית אלא בקשר עמוק שעבר מבחנים. המעבר אל תיאורי הדרך והמלחמות מטעין את הסיפור בהקשר היסטורי קולקטיבי, והגיאוגרפיה מחזקת את התחושה שמדובר בארץ ממשית ולא רק במטאפורה.
הבתים הבאים מייצרים תנועה בין חוץ לפנים. מצד אחד נופים פתוחים, שבילים, מים, שמיים. מצד שני לילות, חלומות, חיפוש פנימי. המתח הזה יוצר תחושת נדידה מתמדת, כאילו אין נקודת עצירה ברורה.
לקראת הסיום הנרטיב מתכנס לשאלה. אין כאן פתרון ואין כאן הכרעה. דווקא הבחירה לסיים ב"בינתיים" מגדירה את כל מה שקדם לו כמצב זמני שנמשך זמן רב מדי. זהו שיר שמודע לכך שאין לו תשובה ולכן הוא בוחר להישאר בתוך השאלה.
מפגש דורות עם משמעות
החיבור בין גאון לנויפלד מטעין את השיר בשכבה נוספת. מצד אחד קול שמייצג את הפסקול הקלאסי של ישראל, מצד שני יוצר שמחפש כל הזמן זוויות חדשות על המציאות המקומית. המפגש הזה לא מנסה לייצר דרמה אלא מאפשר לשיר לנשום.
נויפלד עצמו מתאר את החוויה כמעין סגירת מעגל, וגאון מצדו מדייק את מהות השיר כשהוא מדבר על אהבה ללא תנאי. שתי הגישות נפגשות בנקודה אחת ברורה, הרצון לומר משהו פשוט בתוך מציאות מורכבת.
לא במקרה השיר יוצא עכשיו. התחושה היא שהוא לא נכתב על רגע מסוים אלא על מצב מתמשך. הוא לא מציע פתרון ולא מנסה לנחם. הוא רק מניח מראה מול המאזין ושואל יחד איתו את אותה שאלה.
