יש משהו כמעט בלתי נתפס בפשטות של "עד מתי". שיר שלא מנסה להתחכם ולא מחפש ניסוחים גדולים, אלא פשוט מניח על השולחן את מה שכולם מרגישים ולא תמיד מצליחים להגיד. שימי תבורי מגיע לכאן בלי מסכות, עם קול שנשען על שנים של ניסיון, אבל נשמע פגיע מתמיד.
כבר מהשורות הראשונות התחושה ברורה. לא דרמה, לא התפרצות, אלא עייפות. עייפות אמיתית. "כבר נואש מלקוות, כבר נואש מלחכות" זה לא רק טקסט, זה מצב תודעתי. זה הרגע שבו התקווה כבר לא נעלמת לגמרי, אבל גם לא עומדת בפרונט. היא שם, חלשה, מתעקשת לשרוד.
מי שאחראי על המסגרת המוזיקלית המדויקת הזו הוא אלי צרויה, שחתום כאן על המילים, הלחן, העיבוד וההפקה המוזיקלית. צרויה גם מנגן בגיטרות חשמליות ואקוסטיות, בגיטרה בס, מוסיף כינור וקולות רקע, ובונה מעטפת שמצליחה להישאר צנועה אבל נוכחת. לצידו נמצא שי מיארה על התופים, שמחזיק את הקצב ברגישות ולא משתלט על הרגש.
החזרה על "הו עד מתי" מפנה את המבט פנימה ולא החוצה, היא לא מבקשת תשובה אלא מציפה את חוסר המנוחה. זו מחשבה שחוזרת שוב ושוב, מתעקשת להישאר בתודעה ולא מרפה. ככל שהשיר מתקדם, תבורי מרחיב את נקודת המבט מהאישי אל המציאות שסביבו, נוגע במלחמות ובאבדות ומציב אותן במרכז בלי לעטוף ובלי לרכך. הוא לא נכנס לפרטים כי אין בזה צורך, המשמעות כבר נוכחת ומורגשת בכל רגע.
ואז מגיע הפזמון, והוא אולי הרגע הכי חשוף כאן. אין בו דרמה גדולה, רק בקשה פשוטה, כמעט ילדותית בתמימות שלה. ללכת לישון בשקט. זה הכל. משם נפתחת גם קרן אור קטנה, זהירה מאוד, שמבקשת להאיר את הדרך אבל לא מבטיחה כלום.
גם הבית השלישי לא מנסה לחדש אלא רק לדייק. החדשות, העיתונים, התחושה הזאת שהמציאות חודרת פנימה בלי רשות. החיוורון שהוא מתאר הוא לא רק פיזי, הוא רגשי, מצטבר, כזה שנבנה יום אחרי יום.
"עד מתי" הוא לא שיר של פתרונות. זהו שיר של מצב. לא מרים את הקול, לא מטיף, לא מציע דרך. הוא פשוט שם. וזה בדיוק מה שהופך אותו לכזה שנשאר.
