יום ראשון, נובמבר 22, 2026

אילן סאלם וניתאי הרשקוביץ – Songs of the Willow

מסע אינסטרומנטלי עדין בין חליל לפסנתר, שמטשטש גבולות בין קלאסיקה לג’אז ומזמין הקשבה אחרת

והפעם אני מזמין אתכם.ן למסע אסקפיסטי מסוג אחר. לא כזה שמרים דופק או שואף לשיאים, אלא כזה שמבקש להאט, להקשיב, להיות. אנחנו צועדים בין קטעים אינסטרומנטליים שנשמעים תחילה כמו דיאלוגים מוזיקליים בין החליל של אילן סאלם לבין קלידי הפסנתר של ניתאי הרשקוביץ – אבל מהר מאוד מתגלה כאן שיחה עמוקה יותר, שנעה בין נשימה למחשבה, בין צליל לשקט.

זה לא אלבום שממהר לשום מקום. הצלילים בו נפרשים כמו שביל, לפעמים ברור, לפעמים מתפוגג, וההליכה בו היא חלק מהחוויה. Songs of the Willow לא מבקש להוביל אתכם – אלא להזמין אתכם להצטרף, בקצב שלו.

כשהחליל של אילן סאלם פוגש את הפסנתר של ניתאי הרשקוביץ, נוצר מפגש בין שתי תודעות מוזיקליות שמבינות את השקט לא פחות משהן מבינות את הצליל. באלבום החדש הם ממשיכים את השיחה שהחלה כבר ב-2009 עם “Wild”, אבל לוקחים אותה צעד קדימה – אל עומק מדויק יותר, בשל יותר, ובעיקר כזה שלא ממהר לשום מקום.

סאלם מביא איתו נגינה שהיא קודם כל נשימה. החליל אצלו אינו כלי סולני שמבקש להוביל, אלא צבע בתוך מרחב, רמז, תנועה עדינה של אוויר. הוא לא "מנגן" את המוזיקה – הוא שוהה בה, נותן לה להתהוות בקצב שלה. מנגד, הרשקוביץ פועל מתוך אותו עיקרון, אבל מכיוון אחר – הפסנתר שלו נע בין משפטים ליריים כמעט נאיביים לבין רגעים של פירוק והרכבה מחדש, כאילו כל צליל נבחן תוך כדי תנועה. האלתור אצלו אינו חריגה מהמבנה – אלא המבנה עצמו, קומפוזיציה שנכתבת בזמן אמת.

בין נשימה למבנה

החיבור ביניהם מתקיים בדיוק בנקודת המפגש הזו – בין הנשימה של סאלם לבין המבנה המתהווה של הרשקוביץ. זו לא מוזיקה שמבקשת להגדיר את עצמה דרך ז’אנר, גם אם אפשר לזהות בה הדהודים של מוזיקה קלאסית לצד ג’אז רוחני. בפועל, מדובר בשפה אורגנית אחת, כזו שלא מדביקה סגנונות אלא ממיסה אותם זה לתוך זה.

האלבום נע במרחבים פתוחים. אין כאן עומס, אין ניסיון למלא כל רגע. להפך – הריק הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. כל צליל מקבל זמן להדהד, כל תנועה מוזיקלית מתפתחת לאט, כמעט בזהירות. זו מוזיקה שמבקשת הקשבה, לא רק כרקע אלא כפעולה.

שיחה מתמשכת

לצידם של סאלם והרשקוביץ פועלים ברק מורי ודניאל דור, שמספקים קרקע יציבה אך גמישה, כזו שמאפשרת למוזיקה להתרחב מבלי לאבד אחיזה. הצטרפותו של הלל סאלם מוסיפה רובד נוסף – אישי, כמעט אינטימי – שמעמיק את התחושה שמדובר כאן לא רק בהרכב, אלא במעגל.

התחושה הכללית היא של שיחה. לא במובן של חילופי סולואים, אלא דיאלוג מתמשך שבו כל אחד מקשיב, מגיב, ולעיתים גם בוחר שלא לומר דבר. רגעים שבהם המוזיקה כמעט נעצרת הם לא הפסקה – הם חלק מהמשפט.

מוזיקה כמצב תודעה

יש משהו כמעט אימפרסיוניסטי בגישה שלהם – פחות הצהרה, יותר רמיזה. הצלילים אינם מנסים להוביל לנקודת שיא ברורה, אלא להצטבר לכדי תחושה. זה אלבום שלא “תופס” אותך מיד, אלא מחלחל לאט, דורש זמן, סבלנות, נוכחות.

ובמובן הזה, Songs of the Willow אינו רק אוסף קטעים, אלא הצעה – להאט, להקשיב, להיות בתוך הצליל ולא רק לצרוך אותו. החיבור בין סאלם להרשקוביץ מצליח לייצר כאן מרחב שבו מוזיקה אינה רק אמירה, אלא הוויה.

הכי חדשים

פסטיבל אור ואדמה: חנוכה אחר בנגב המערבי

יש מקומות בישראל שעצם ההגעה אליהם נושאת משמעות גדולה יותר מעוד בילוי משפחתי. חבל אשכול שבנגב המערבי...

קרולינה שרה אהבה לארץ שלא נותנת מנוחה

אהבה לא פשוטה יש אהבות שלא צריך להסביר. יש אהבות שדורשות מאיתנו להתאמץ, להתווכח, לכעוס ולפעמים גם לבכות....

פסטיבל אשדודשירה – אשדוד קוראת בין השורות: הסיפורים שמאחורי השירים

יש שירים שכולנו מכירים בעל פה. יש שירים שמחזירים אותנו לילדות, לאהבה הראשונה או לרגע שכבר שכחנו....

ד"ר סטריינג'לאב: קובריק הטיל את הפצצה, הקאמרי הפעיל את הנפץ

הייתה לי ציפיה למחזה "דר סטריינג'לאב" בעקבות סרטו של סטנלי קובריק, לפני שנה הכריזו בקאמרי על העבודה...

עומר אדם מכשיר את זאפה. והשבת יוצאת לחופשה

משהו זז בעולם המסעדנות בשיחה שקיימתי הבוקר עם אדם שמכיר היטב את עולם המסעדנות המקומי, הוא הפנה את...

ציפור אחת, חמש כנפיים

יש ציפורים שממריאות מיד. אחרות זקוקות לכמה ניסיונות, קצת אומץ והרבה סבלנות. במקרה של גל לוי ושי...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

ארבעה ימים, עשרה מופעים: הג'אז הישראלי יורד אל היסוד

יש משהו משמח בהחלטה לסיים את השנה דווקא עם ג'אז. לא עוד מרוץ אחר הלהיט הבא, אלא...

החברים של נטאשה שוב יחד, והפעם על במת פרסי אקו"ם

יש משהו סמלי, כמעט מתבקש, בהחלטה להעניק השנה פרסי מפעל חיים לארקדי דוכין ולמיכה שטרית. שני מוזיקאים...

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

קואצ'לה 2027: הכוכבים הגדולים והסאונד הישראלי במדבר

המדבר שוב מתמלא במוזיקה אחד מאירועי המוזיקה הגדולים בעולם כבר נערך לקראת המהדורה הבאה. פסטיבל קואצ'לה (Coachella) חשף...

כשהמוזיקה פוגשת את המסך: פסטיבל סאונדטראק חוזר לתל אביב

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, אחרים בזכות השחקנים, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם מסרבת לעזוב אותנו. לפעמים...

עברי לידר חוזר לבארבי, עם השירים שהתחילו הכול

יש אמנים שחולמים לכבוש את קיסריה, אחרים מכוונים להיכל מנורה ולאלפי צופים שמריעים מולם. אבל בשנים האחרונות...