את דורון בוטניק פגשתי לפני יותר מעשור במרתפי דרום תל אביב. במות קטנות, קהל דחוס, לילות אינדי טעונים. הוא עלה לבמה בלי פילטרים ובלי הגנות, ומוזיקה חשופה זרמה ממנו כמו וידוי. כבר אז זיהיתי יוצר שלא מכיר הילוך ביניים. הוא עובד בקצוות.
שנים אחר כך הוא הציף את הבנדקמפ שלו בעשרות אלבומים בקצב מסחרר. שירים הופיעו בזה אחר זה, בלי הפסקה ובלי סינון. מי שנכנס לעמוד הרגיש דחף יצירתי כמעט חסר גבולות. ואז הגיע המהלך שאי אפשר היה להתעלם ממנו. בוטניק מחק כמעט את כל הקטלוג. לא שדרוג, לא סדר מחדש. מחיקה ברורה. פרק נסגר.
מהאינדי הדרומי אל הוואן מן בנד
בוטניק לא פעל רק כסולן. לצד האלבומים האישיים, שבהם ניגן, הפיק ושר בעצמו, הוא יצר גם בשיתופי פעולה. בלהקת אינגה דינגו, לצדו של הגיטריסט עמוס צמח, הוא בנה רוק חי, מחוספס ונוכח. בהמשך הגיע הדואו זולי בוטניק שהוציא את האי פי האי פי של זי בי. שיתופי הפעולה הרחיבו את המנעד המוזיקלי שלו, אבל הוא תמיד חזר למרחב שבו הוא מחזיק בכל החוטים. השליטה הזו לא נבעה מצורך בשליטה טכנית בלבד. היא שיקפה צורך לבטא עולם פנימי שלם בלי פילטרים חיצוניים.
ההצפה והמחיקה
תקופת ההצפה סימנה שלב של עודף יצירתי. בוטניק העלה חומרים בלי לעצור. הוא לא המתין לבשלות, הוא לא חיכה לאישור, הוא יצר ופרסם. ואז עצר. המחיקה הגדולה לא נראתה כמו משבר אלא כמו הכרעה. במקום לתקן את העבר, הוא בחר לפתוח דף חדש. הבחירה הזו יצרה שבר ברור בין התקופות והפכה לנקודת מפנה אמנותית ורוחנית.
מסע רוחני שנכנס למרכז הבמה
מהשלב הזה מתחיל רצף אלבומים שמשרטט תהליך ברור. בתחילה נשמעת אמונה רחבה ופשוטה יחסית. שפה של חיזוק ותקווה. בהמשך התפילה תופסת מקום מרכזי יותר. מושגים של תכלית, תיקון ואינסוף נכנסים לליריקה בלי הסתרה.
בהמשך הדרך האינטנסיביות גוברת. בוטניק מצמצם את המציאות מול אמת אחת. הוא כותב מתוך בערה, מציב את עצמו מול האלוהי, ומנסח עמדה חדה ללא אירוניה. אחר כך מגיע שלב אחר. האנרגיה מתייצבת. ההצהרות נשארות, אבל הטון מתרכך. במקום מאבק מופיעה הודיה. במקום דרמה מופיעה קרבה.
עיניים לשמיים – מנוחה מתוך בחירה
האלבום עיניים לשמיים משקף את השלב הבשל הזה. הטון מיושב וממוקד. הבקשה ישירה. האהבה גלויה. הוא לא שר מתוך שבירה אלא מתוך החלטה מודעת. כאן כבר לא שומעים סערה אלא יציבות. לא חיפוש חסר מנוחה אלא עמידה במקום שמכיר את הדרך שעבר.
הצהרה ברורה ולא מטאפורה
לצד הוצאת האלבום החדש בוטניק כתב הודיה מפורשת: "תודה לנשמת צדיק האמת – נ נח נחמ נחמן מאומן. תודה לאינסוף ברוך הוא, בורא עולם, אהוב ליבנו, מלך מלכי המלכים, אחד אלוקינו שבשמיים ובארץ, אור האורות, מאציל בורא יוצר עושה עשה ויעשה את הכל לנצח נצחים, אבא תודה"
הטקסט הזה לא משמש קישוט שיווקי. הוא מציב את האמונה במרכז הזהות היצירתית. המחיקה הגדולה והבנייה מחדש נשענות על אותו עוגן. האמונה אינה נושא ביצירה שלו. היא היסוד שלה.
קווים לדמותו האמנותית והאנושית
אמנותית, בוטניק יוצר טוטאלי. הוא לא מפריד בין חיים ליצירה. כשהוא נכנס לתהליך הוא שוקע בו עד הסוף. הוא עובר מפשטות ישירה לעומק מיסטי, ומשם חוזר לפשטות מזוקקת יותר. התנועה הזו יוצרת קו ברור של התפתחות.
אנושית, עולה דמות שמסרבת לציניות. הוא מדבר בגוף ראשון, מבקש, מודה, מתקן ואוהב. גם כשהוא שר על ביטול עצמי הוא נשמע נוכח. הוא לא בורח מהעולם אלא בוחר להתבונן בו דרך אמונה.
דורון בוטניק של היום אינו פחות קיצוני מזה שפגשתי בדרום תל אביב. הוא פשוט שינה כיוון. במקום להציף הוא ממקד' במקום לשרוף הוא מאיר. במקום לרוץ הוא מתייצב. הוא מחק עולם שלם כדי לבנות עולם אחר. עכשיו, עם עיניים לשמיים, הוא שר ממקום שמכיר גם את התהום וגם את האור.
