סוף עונת התפוזים בנמל יפו

ראשית ברכות לסדרת המפגשים המוזיקלית "זה מכבר" בהנחיית ישיב כהן ותומר קריב על פתיחת העונה השלישית לפעילות, והפעם האכסניה החדשה – בית המכולות בנמל יפו.

ערב פתיחת העונה התמקד במחווה לאחד האלבומים המכוננים ברוק הישראלי. ציון 50 שנה לאלבום "סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז.

חוזרים לאלבום ששינה את הרוק הישראלי

בשנת 1976 נפגשו שני כוחות יצירה מרכזיים בזירה המקומית, שלום חנוך ואריאל זילבר, וחיברו יחד פרויקט חד פעמי שהפך במהירות לאבן יסוד ברוק הישראלי. שני אינדיבידואליסטים מובהקים בחרו לפעול כקולקטיב, כמעט בניגוד לאופי שלהם, ויצרו יחד עם איתן גדרון, מאיר ישראל ויהודה עדר הרכב טעון באנרגיה, תחת ההפקה המדויקת של לואי להב.

כשהופיע סוף עונת התפוזים הוא לא נשמע כמו עוד אלבום מקומי. הוא נשמע כמו הצהרה. צליל רחב, נגינה בטוחה, כתיבה אישית שלא מתכופפת. תל אביב של אמצע שנות השבעים קיבלה פסקול חדש, כזה שמביט החוצה לעולם אבל נשאר נטוע כאן.

תמוז לא רק הוציאה אלבום מצליח. היא הזיזה את המחוג. היא הוכיחה שאפשר לחשוב בגדול, להישמע בינלאומי ועדיין לדבר עברית חדה וישירה. חמישה עשורים אחר כך, ההד עדיין כאן.

כזכור, חברי להקת תמוז התאחדו באופן חד פעמי למופע שהתקיים בלייב פארק במערב ראשון לציון לפני עשור.

מחממים את אריק

ואי אפשר לגעת בלהקת תמוז מבלי לשוב ולהניח כאן את הזכרונות האישיים שלי – שנות השבעים. אני מתמקם באמפי הישן בגני התערוכה, עיר הנוער, אוגוסט דביק של חופש גדול. על הבמה מככבים אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים. זה המופע הכי חם בעיר, כזה שמדליק מדורה בלב.

את הגחלים מחממת אז להקה חדשה. תמוז. אריאל זילבר, שלום חנוך, מאיר ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר. צעירים, חצופים, עם צליל שלא נשמע כאן קודם. שם זה מתחיל לבעבע.

זמן קצר אחר כך מועדון צוותא הישן הופך למוקד עלייה לרגל. ערבים סולד אאוט, קהל דחוס, זיעה על הקירות. רוק בעברית שננעל עמוק בפס הקול המקומי. לא חיקוי של חו"ל, אלא משהו משלנו, עם מבט החוצה וחזה קדימה.

תמוז מטריפה את הנוער. גם אותי. אני והחבר'ה מחוף פרישמן יורדים לפסאז' לונדון מיניסטור, למועדון שמתחת לאדמה, כדי להשתחרר באמת. לקפוץ, לצעוק, להרגיש שהעולם זז יחד עם הגיטרות.

זה לא היה רק טרנד. זה היה רגע מכונן. רוק סוחף בעברית, כזה שמנער אותך ומודיע שהגיע דור חדש לבמה.

אז מה היה לנו בבית המכולות?

כמעט שעתיים של צלילה עמוקה אל תוך אחד הרגעים המכוננים ברוק המקומי. ישיב כהן ותומר קריב שברו הפעם את מסגרת השעה המוכרת של הסדרה, ונתנו לקהל חוויה רחבה, עשירה ועמוסת חומרים נדירים.

על המסך עלו קטעי ארכיון ויזואליים נדירים של תמוז. הופעות חיות, רגעים שלא מסתובבים ביוטיוב בכל יום. אחד השיאים היה תיעוד מהופעה במועדון צוותא במתכונתו הישנה בשנות השבעים, כשבחלק האחורי של הבמה ניצבה מראה ענקית ששיקפה את הקהל הצפוף והנרגש. תמונה אחת שמספרת תקופה שלמה.

לצד הווידאו נשמעו גם הקלטות מוקדמות, סקיצות וגרסאות ראשוניות לשירים שהפכו ללהיטים גדולים מתוך האלבום סוף עונת התפוזים. חלקם בוצעו תחילה באנגלית ומעבר לים, לפני שקיבלו את הצורה המוכרת בעברית. פתאום אפשר היה לשמוע את הדרך, לא רק את התוצאה.

וכמובן אי אפשר לקחת לישיב כהן את המחווה לשגיונות של אריאל זילבר שכידוע עם תחילתו של הסדק בהרכב עלה לבמה עם שקית נייר חומה על ראשו, מצניע כביכול את אישיותו ומהווה קלידן נטו.

בחלק השני של הערב הצטרף המוזיקאי והגיטריסט גלעד לוין, מלווה באחיו על כלי הקשה. יחד הם העניקו ביצועים אקוסטיים מדויקים ומרגשים לכמה מהשירים הגדולים של ההרכב. בלי חשמל, בלי הפקה גדולה, רק גיטרה, קצב וטקסט.

ברגעים האלה נוצרה תחושה ברורה של מסע בזמן. לא נוסטלגיה ריקה, אלא חיבור חי ופועם לאמצע שנות השבעים, לרוח התל אביבית ההיא, ולצליל שעדיין מצליח לגעת.