יש מחזות שמניחים את הקלפים על השולחן באיחור. האישה שהחליפה את בעלה ברהיט עושה את זה מהשנייה הראשונה, רק בלי להצהיר. שקית במבה נפתחת כבר במערכה הראשונה. הבת ממהרת להזהיר שהאבא רגיש לבוטנים ושזה מסוכן לאכול לידו. אזהרה קטנה, כמעט יומיומית, שנשמעת כמו עוד נוירוזה משפחתית. בדיעבד מתברר שזהו הזרע הדרמטי של כל המחזה.
העלילה נפתחת בהחלטה אחת של הבעל (השחקן רודיה קוזלובסקי). בלי להתייעץ ובלי לבקש רשות, הוא לוקח את כל חסכונותיה של אשתו מהבנק ומשקיע אותם במהלך שורטס בבורסה. ריזיקה מוכרת של קומבינטורים שמבינים את המטריה, כאלה שלפעמים גוזרים קופון נאה עד דמיוני, ולפעמים פשוט קורסים יחד עם המסך. האישה חוזרת הביתה ומגלה אותו יושב מול הטלוויזיה במצב שמזכיר סטרוק או הקפאה קטטונית. הוא לא מדבר, לא מגיב, לא מתקשר עם הסביבה, אבל ממשיך להחליף ערוצים. גוף נוכח, תודעה כבויה. רהיט.
מכאן המחזה מתפתח אל תוך זירה משפחתית לחוצה ומופרעת. הבת המפונקת (השקחנית נועה הר ציון), הבן הדפוק (השחקן יהונתן וילוז'ני), והאמן המיוסר (השחקן בן פרי) שהאישה (השחקנית הדר גלרון) מכירה בבר ומביאה הביתה לסטוץ ואולי גם ליותר מזה. לא מתוך רומנטיקה גדולה, אלא מתוך צורך בתנועה, במגע, באיזו הוכחה שהיא עדיין חיה בתוך מציאות שקפאה סביבה. הדמויות מתנגשות זו בזו, והעלילה גולשת לסיטואציות ואמירות שלוקחות את המחזה למחוזות מוזרים, לעיתים מצחיקים, לעיתים מטרידים, ובעיקר כאלה שלא מחפשים ריאליזם מנחם.
אבל מתחת לפרינג' ולכאוס, זהו מחזה על כסף ככוח. לא כבעיה כלכלית אלא כמנגנון של שליטה. הבעל בוחר לקפוא ולהיעלם רגשית בזמן שהכסף עובד בשבילו. האישה, שמודרת מהשפה הפיננסית, מגיבה הפוך. היא פועלת, גם אם באימפולסיביות. היא מחפשת תחליפים לאינטימיות, והילדים והאמן הם לא יותר מתסמינים של חלל שנפער.
הקריאה הזו מקבלת חיזוק משמעותי מהמציאות שמאחורי הקלעים. יום אחד בלבד לפני עליית המחזה, בראיון שנתנה המחזאית דפנה רובינשטיין, היא סיפרה כי נקודת המוצא לכתיבה נולדה מאירוע ממשי בחייה. בן זוגה, איש הייטק, רוקן בשעתו את החשבון המשותף והשקיע את הכסף במהלך בורסאי מסוכן. לא מתוך רוע, אלא מתוך ביטחון מוחלט שהוא יודע מה הוא עושה. רגע של גילוי בדיעבד, של אובדן שליטה מוחלט, שהפך כאן לחומר נפץ דרמטי.
הידיעה הזו מאירה לאחור את כל המחזה. הבחירה של הבעל לשתוק ולהפוך את עצמו לרהיט אינה מחלה, אלא אסטרטגיה. הגוף מפסיק לתפקד, אבל המערכת הכלכלית ממשיכה לעבוד. האישה, מנגד, מנסה להחזיר לעצמה שליטה דרך הגוף, דרך פעולה, דרך חיכוך. זה אינו מחזה על הימור בבורסה, אלא על חלוקת תפקידים זוגית שבה אחד מהמר והשנייה משלמת את המחיר הרגשי.
ואז מגיע הטוויסט. בשקט בשקט מתגלה שהמהלך הבורסאי דווקא הצליח. הרבה כסף. הרבה יותר ממה שהיה קודם. והבעל, שהתנהל לאורך המחזה כולו כרהיט, מחליט לחתוך מהמשפחה המטורללת שלו ולהתחיל חיים חדשים. ברגע הזה, כשהשליטה חוזרת לידיו במלואה, מתפרצת האלימות האמיתית.
כאן חוזרת שקית הבמבה. האישה אוכלת ממנה ומתנפלת עליו בנשיקות. נשיקות שמזכירות את נשיקת אשת העכביש. מחווה שנראית כניסיון נואש לאהבה, אך מתבררת כמעשה קטלני. הרגישות לבוטנים שהוזכרה בתחילת הדרך מתממשת במלואה. לא תאונה, אלא מימוש מדויק של מה שהונח על השולחן כבר במערכה הראשונה.
האישה שהחליפה את בעלה ברהיט הוא מחזה עצמאי לחלוטין, פרינג' סטייל מובהק, שמופק כולו בידי ישי גרין, בן זוגה של המחזאית ומתארח על במת אולם ברטונוב בתיאטרון הלאומי הבימה. שעה וחצי שלא מנסות להתחנף לקהל רחב, אלא לדבר בשפה משלהן. חובבי פרינג' אלטרנטיבי ימצאו כאן עניין, וגם לא מעט סוכני בורסה מיואשים עשויים לזהות את עצמם בין השורות.
סיפור העלילה התבשל אצל דפנה כבר מספר שנים, עוד בימי מגיפת הקורונה והחל להבשיל לכדי רומן ומחזה. לא הכול מהודק, לא כל סצנה הכרחית, אבל יש כאן מחשבה דרמטית שלא מתנצלת. ומי שיוצא מהאולם, יוצא לפחות עם תובנה אחת ברורה. יש דברים שעדיף לא להפקיד בידי אחרים. כסף, אהבה, ובמבה.
קרדיטים: מחזה ובימוי: דפנה רובינשטיין | דרמטורגיה: יפתח אופיר |ליווי אומנותי: אבי גיבסון בראל | מוסיקה: איסר שולמן | עיצוב תאורה: ברוכי שפיגלמן | הפקה בפועל ועוזרת במאית: רוני דה-פיצ׳וטו | שיווק והפקה: ישי גרין. שחקנים: הדר גלרון | בן פרי/ יפתח אופיר | נועה הר ציון | יהונתן וילוז׳ני| שחקן אורח: רודיה קוזלובסקי
המחזה ממשיך לרוץ במסגרת התיאטרון הלאומי הבימה, מועדים נוספים וכרטיסים תמצאו כאן.
