אינספור שירים נכתבו על אמא, אבל השיר החדש של טולה בן ארי, ״יש געגוע לפני״, מבקש לעצור דווקא בנקודה אחרת. לא המקום המנחם או הנוסטלגי, אלא הרגע שבו התפקידים מתהפכים והילדה נדרשת להפוך להורה. זהו שיר אישי, חשוף וכואב, שמביט לאחור בלי לייפות ובלי למהר לסגירה רגשית.
בן ארי כתבה, הלחינה ומבצעת את השיר, שנולד מתוך חזרה לתקופה שהודחקה במשך שנים. תקופה שבה עולמה השתנה בן רגע, לאחר שהתברר כי המשפחה שקועה בחובות כבדים והבנק עיקל את הבית שבו גדלה. כנערה בתיכון היא מצאה את עצמה עובדת שישה ימים בשבוע, מפרנסת את אמה, מסיימת בגרויות בכוח ההתמדה, ודוחקת את החלומות הצידה כדי לשרוד מציאות מתפרקת.
במרכז השיר ניצבת נערה שהיא גם ילדה טובה. היא לא שוברת את הכלים ולא עושה רעש, אלא מחזיקה הכל לבד, לוקחת אחריות ומתרחקת רגשית כדי לשרוד. רק שנים אחר כך היא מבינה עד כמה הרגעים האלה חזרו והגדירו את חייה הבוגרים, וכמה זמן לקח לה להסכים להביט בהם, להבין מה עבר עליה ולקבל את עצמה כפי שהייתה.
״יש געגוע לפני״ אינו שיר של האשמה אלא של התבוננות. יש בו געגוע למה שלא היה, לתמימות שאבדה מוקדם מדי, ולצד הכאב גם רצון איטי לסלוח ולשלוח ריפוי. הפנייה החוזרת אל האם אינה דרישה או טענה, אלא בקשה פנימית מהלב ללמוד לבטוח מחדש, לפתוח חלון, ואולי יום אחד גם לסגור חשבון רגשי ישן.
את המילים הכואבות עטפה בן ארי בהפקה מוזיקלית של זוהרה נידמן, שבחרה ללכת דווקא לכיוון מפתיע של סאונד ברזילאי חם ורך. החיפוש היה אחר תחושה של מסיבה עצובה, מוזיקה שמניעה את הגוף ומלטפת את האוזן, בעוד הלב נשאר חשוף ומדמם בעדינות. הבחירה הזו מחדדת את המתח שבשיר בין קלילות לצלקת, בין תנועה להשהיה.
זהו השיר החשוף ביותר של טולה בן ארי עד כה, כזה שלא מבקש פתרונות מהירים אלא נותן מקום לגעגוע שקדם לזיכרון עצמו. שיר על ילדה שנאלצה להתבגר מוקדם, ועל אישה שמרשה לעצמה סוף סוף להרגיש.

